א-ל-ו-ל. אלול - פתיחתם של הימים הנוראים. אלול - ימים בהם המוני בית ישראל משכימים לאמירת סליחות. אלול - תחילתם של ימים של חשבון נפש והתעוררות. אלול - היום בו נערים פוסעים את הפסיעה הראשונה להיכל התורה לישיבה הקטנה ולישיבה הגדולה.
ואולי לא בכדי התמזגו להם הרגעים של ימי סליחה וחשבון נפש, ברגעים בהם מפקידים הורים את ילדיהם בספסלי בתי המדרשות בשאיפה למצות את היכולות. אז הנה לנו נקודות למחשבה.
דרכה של תורה
"משל לזקן שהיה יושב על הדרך, והיו לפניו שתי דרכים. אחת, תחילתה קוצים וסופה מישור , ואחת , תחילתה מישור וסופה קוצים. והיה יושב בראש שתיהן, ומזהיר העוברים ואומר להם: אע"פ שאתם רואים תחילתה של זו קוצים, לכו בה, שסופה מישור. וכל מי שהיה שומע לו והיה מהלך בה ומתייגע קמעא, הלך בשלום ובא בשלום".
ושואלים העולם, וכי רק שתי דרכים ישנם? האם אין דרך שתחילתה מישור וסופה מישור? ועונים, שאין דרך אחרת. מכיוון שרק על ידי ההתמודדות עם ה'תחילתה קוצים' מגיעים אל 'סופה מישור'.
אבל אם נתבונן ונשים לב, האם כתוב דרך של קוצים או דרך שתחילתה קוצים, אז מדוע פעמים הקוצים אינם נעלמים והמישור אינו נראה לעין, אכן כל ההתחלות קשות ונכון שתחילת הדרך בדרך כלל קוצים אבל אין צורך לעבור דרך שלמה של קוצים בכדי להגיע למישור. די לנו ב'תחילתה קוצים', ועלינו לדאוג שהדרך עצמה תהיה מישור.
וזו המשימה שמוטלת עלינו - להעלים את אותם הקוצים אל נפיל זאת על כתפיהם של הנערים.
"כי ימצא חלל.."
"והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההוא... וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"
ובמשנה הוקשה "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית הדין שופכי דמים הן, אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"
עגלה ערופה מלמדתנו התורה היא כאשר נמצא מת בין שני ההרים ואין ידוע מנין הוא מי אחראי למוות הזה ועל זה הזקנים זועקים ידינו לא שפכו את הדם ומסבירים חז''ל מהי לכאורה התביעה הרי אין הם חשודים במעשה רצח אלא לא דאגנו למזון למחייה, לבני לוייה, וכך קרה האסון ונמצא בקרבנו חלל.
עלינו לדעת להבין ולזכור כשם שמזון ולוויה חיוניים לבודד בשממת הדרכים, חיוניים הם לא פחות ופעמים אף יותר בדרכי החיים.
כך התלמיד העומד על מפתן הישיבה, הנוגע בידית של היכל עולם התורה, מתחיל לצעוד את צעדיו הראשונים. יש מהם שיצלחו את המסע בגבורה בקול רעש גדול, אך נשים לב לאותם בני עלייה שלא הפקידו בידם מזון ובני לוויה, רוחניים וגשמיים.
על כתפי כל אחד מאתנו בני הישיבה מוטלת המשימה לבל נשאיר מישהו בודד ורעב בקרנות היכלה של תורה. הישיבה היא בית חינוך לכל תלמידיה על שלל האיכויות והרמות השונות של כל באיה.
כי ישיבה היא זו אשר בה הסגולה לכלול בתוכה את כל הבאים בשעריה ולהציע בפני לומדיה את הדרך שאף שתחילתה קוצים אבל אין סיבה שכולה תיהיה כך, נדאג שהדרך תהיה מישור הדרך כולה ולא רק סופה.
"והחי ייתן אל ליבו.."
הכותב הינו ראש בית המדרש "תורה והלכה" ירושלים.