העולם הערבי התפרק לשבטים וחמולות. מדינות ערב הן הגדרות היסטוריות. בדיוק לפני מאה שנים בשנת תרע"ד, פרצה מלחמת העולם הראשונה. האימפריה הטורקית ששלטה בכל המזרח התיכון, הובסה והתפרקה. במקומה באו הכובשים האירופים הבריטים והצרפתים וחילקו את המזרח התיכון למדינות.
הכובשים הגיעו להסכם "חלוקה" בשם סייקס- פיקו, על שם שני השותפים ששרטטו מפות בקוים גסים. כך נקבעו גבולות השפעה בריטית וצרפתית, מן המפרץ הפרסי, סעודיה ותימן, איראן, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, פלשתינה ומצרים, לוב ותוניסיה עד מרוקו ואלג'יריה ותוניסיה.
אגב, קבר רבי אשי במוצב מנרה מצוי בתוך הקו במפת סייקס-פיקו, לפיו נחלק הציון בין לבנון (הצרפתית) לפלשתינה (הבריטית).
האימפריאליסטים האירופים המליכו מלכים. (רובם מבני השבט האשאמי מחיג'אז) כך נוצרו מדינות, שהחזיקו מעמד, הפלא ופלא, במשך קרוב למאה שנים. רוב המלכים אמנם הודחו, במהפכות צבאיות. שרדו רק בתי המלוכה הירדנית והסעודית. הפלא הוא שמדינות ועמים שלא היו ולא נבראו אלא בהגדרות האימפריה הבריטית, לא התפלגו עד עתה.
גם במהפכות צבאיות בעירק, באיראן, במצרים, בסוריה ובלבנון, המלכים הופלו והדיקטטורים הוחלפו, אך העמים והשבטים, דוכאו בכוח הזרוע הצבאית והמדינות נשארו "מאוחדות". למרבה האבסורד, מתברר כי משטרים של שופכי דמים מנעו שפיכות דמים גדולה יותר, בארצותיהם.
היום אנו עדים לנהר הדם וים הדמעות שנוצרו עם "האביב הערבי", שנתפס במערב כ"בשורת האינטרנט והמודרנה". דווקא האינטרנט המערבי, יצר "דמוקרטיה איסלאמית" זוועתית במזרח התיכון. אם תרצו, מליוני הפליטים באזור ומאות אלפי ההרוגים והפצועים, הם עוד מוצר מודרני... של "בשורת האינטרנט".
מדינות ערב הורכבו מאוסף של שבטים ודתות זרות ומוזרות. "כי כל אלוהי העמים אלילים וה' שמים עשה". שום דבר לא מאחד אותם, מלבד הפחד מן השליטים וחרבותיהם. במשך מאה שנים זו היתה חרב גדולה של שליטים וצבאות. היום זה מחול חרבות של שבטים רבים ושונים, שיצר אנדרלמוסיה.
לפני עשור שנים שמעתי סיפור שאינו משל אלא נמשל. מעשה בשיי'ח בדואי באחת המדבריות באזור. הוא היה במלחמה מתמדת עם שבטי האזור על מרחבי מרעה לצאן ולבקר. כאשר נמאס לשיי'חים השכנים משפיכות הדמים ההדדית בין השבטים וטקסי ה"סולחה" הקבועים ותשלומי הפיצויים על ההרוגים, הזמינו אליו שליח מן השלטון המרכזי באיסטנבול שבתורכיה. השליח הגיע עם כל הפמליה, ישב עם כל הצדדים וגיבשו הסכם חלוקת קרקעות באזור, למען ידע כל שבט וכל שייך וכל משפחה וחמולה, מה הן גבולות המרעה שלהם. הוסכם שאין לאיש להיכנס לשטחי המרעה והמגורים של האחרים וכך ישרור השלום והאחוה באזור.
כאשר הגיעו כל המכובדים לאהלו של השיי'ח התקיף, הוא הכין להם סעודה כיד המלך, להראות את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת שטחי גדולתו. שומרים אנשי חיל חמושים בחרבות וכידונים, ניצבו למסדר כבוד... נגנים וזמרים ופייטנים ורקדנים, שרו לכבוד שליח הממלכה הטורקית והאימפריה העות'מאנית.
והיה כטוב לב השיי'ח בבשר, פנה אליו השליח הטורקי בדברי שיר ושבח הלל והודאה ואמר לו: "כולנו רוצים בטוב לבו של השיי'ח המהולל. לא רוצים להיכנס יותר בשגגה לשטחי המרעה שלו. הגענו להסכמה ולשלום עם כל השבטים והשייכים מסביב, לכבד את כבודו. אבל אם יותר לנו אנו רוצים לדעת ולשמוע מכבודו, מה הוא הגבול של השטחים שלו בכל המרחב, כדי שנדע להימנע ולמנוע מהכבשים השחורים לפלוש חלילה לשטחים שלך, כבוד השיי'ח הגדול והכביר.
"הבאנו מסמכים וחתימות וחותמות מן המושל האזורי והארצי ומן הממשל המרכזי בבירה התורכית. אתה תגיד עד היכן גבולות השטח שלך. האדריכל יסמן אותם וכולנו נחתום עליו. המסמך יקבל את חתימת הממשלה המרכזית באיסטנבול. איש לא ירים את ידו ורגלו נגד השבט שלך".
"יפה מאד", אמר השיי'ח בתמימות. "אבל יש לי שתי שאלות. א. איך האדריכל יודע עד היכן מגיע הגבול שלי?! ב. איך המפה הזאת תשמור על השטחים שלי בכל ימות השנה. הנייר והדיו יכולים לשמור שאכן הכבשים הסוררים והרועים ובעליהם השיי׳חים השכנים, לא יפלשו לשטחים שלי?!".
השליח השיב: "אתה תקבע עכשיו איפה הגבול שלך. האדריכל יצייר את המפה. המפה הזאת תהפוך לקושאן. (טאבו, בלעז) השטחים יירשמו בבעלותך, ויגנזו במרשם האחוזות בממשל התורכי המרכזי. אף אחד לא יעז להפר את החוק ולערער על ה"קושאן" שלך".
השיי'ח ניגב את שפמו ואמר: "אני לא מבין איך מפה מנייר הספונה וטמונה בגניזה של משרדי המימשל האיסטאנבולי, תשמור על האדמות שלי, שאיש לא יפלוש לתוכם. יש לי עצה הרבה יותר ברורה", אמר השיי'ח בחיוך רחב כרוחב שפמו המסורק. הוא שלף את החרב הגדולה מן הנדן החגור על גלימתו ויורד מכתפו על פי מידותיו ואמר בשקט מקפיא:
"אדוני שליח ממשלת האימפריה הגדולה. למה לך? חבל על הנייר והדיו של המפה ועל המקום בגניזה. הנה החרב הזאת עליה רשומים בדם אדום, כל גבולות השטחים שלי. בכל מקום שהחרב הזאת מגעת, שלי הוא. איש לא יפלוש ולא יכניס את עדריו ולא יערער על בעלותי. זה הגבול שלי ואנחנו נשמור עליו. היה לי הכבוד לארח אותך. בני השבט שלי ילוו אותך בשלום, כמנהג הכנסת האורחים שלנו. אנחנו נישאר כאן בשטח עם העיזים ונשמור על השכנים שלא יכנסו חלילה בטעות... תודה רבה לך".
לפני עשור זה נשמע כאגדה מארץ המדבר. היום זאת מציאות מזרח תיכונית. החרב הבדואית הפכה בימינו למשגרי רקטות וכיפות ברזל ואייל נגח של טנקים ומנהרות פיגועים מתחת לאדמה. להט החרב המתהפכת, פרצה כל גבול וקושאן ומלאה בדם חללים, ה' ירחם.
לפני שאנו לועגים על השבטיות בקרב שוכני המדבר ויושבי אהלי קידר, מן הראוי להתבונן במה שקורה בתוך הגטו העברי הנצור. גם כאן אנו עדים לאיבה שבטית והסתה פראית בעיקר מצד "השבט הלבן" נגד השבט החרדי. התקשורת האלימה מעוררת רגשות תיעוב ואלימות. תרבות של דיכוי יוצרת שוטרים אלימים, פקידים מרושעים, ומשפטי סדום ומהפכת עמורה. הניכור השלטוני נגד היהדות בארץ ישראל מוזר לא פחות משלטון השבטים במדינות ערב.
"אחדות ישראל" נועדה לחיים יהודיים. אין שום ערך ל"אחדות" של נידונים למוות. אם אין אחדות בחיים, אין אחדות בדרך המוות. אוי לאומה המתנכרת לאמונתה ומתאחדת רק מול הפחד מפני הרקטות והטילים, המוות והמלחמה. הגטו העברי הנצור בארץ ישראל, הפך לזירת דיכוי של שבטים ומגזרים. כל שבט שולט בחלקות כוחניות ומשרות שלטוניות, בממשלה, במערכת המשפט, בתקשורת במסחר ובכלכלה. ה"אחדות" השבטית של המגזרים הציוניים נגד המגזרים ה"לא ציונים", לא יעניק חיים שלוים גם ל"שבט הלבן". כי לא לעולם חוסן.
נזכור כי הדרך היחידה לנצח את האויב החיצוני הוא האחדות הפנימית. עם ישראל אינו אוסף של שבטים מנוכרים, כנחלות אהלי קידר. "ויהי בשורון מלך" רק כאשר "יחד שבטי ישראל". מטרה זאת תושג רק דרך חיים משותפים באמונת ישראל על פי תורת ישראל.
הטור התפרסם בשבועון "המחנה החרדי"