גם בבני ברק אמהות לא ישנות בלילה

הימים האחרונים מתאפיינים בשתי תופעות נפלאות, שהן בעצם שני הפנים של אותו המטבע. מצד אחד אחדות נפלאה בעם ואהבה גדולה איש אל אחיו. ומהצד השני סולידריות ונשיאה משותפת בנטל המלחמה: חילונים, דתיים, חרדים, לצד מי שאינם יהודים, מחרפים בשעות אלה ממש את נפשם בעזה.

במהלך סאגת השוויון בנטל, התעורר ויכוח סוער בתוך הציבור שלנו. זה היה ויכוח פנימי נוקב: האם זעקות הכאב של הציבור החילוני על אי נשיאה בנטל הינן זעקות אמת שמקורן בתחושת אי צדק משווע, או שמא מדובר בשנאה וברצון לפרק את עולם התורה באצטלאות אחרות.

בנאום שנשא יאיר לפיד לפני קצת יותר משנה בעיצומו של הדיון ההוא, פנה לפיד אלינו ואמר: "אחיי החרדים, החוק הזה אינו תחילתה של מלחמה, אלא של פיוס". הדברים האלה הניחו אז את הדעת באופן חלקי. הדברים של שטרסלר כיום מוכיחים בדיוק ההפך.

והאמת צריכה להאמר ולהישמע: יש בציבור החילוני במדינת ישראל אנשים מלאים בשנאה. החרדים לא מפריעים להם בגלל שהם אינם נושאים בנטל, ולא בגלל שהם אינם עובדים. החרדים מפריעים להם בגלל מי שהם. בגלל שהם חרדים. השנאה שלהם לא נובעת בגלל תחושה של קיפוח או של חוסר צדק. השנאה הזאת היא שנאה פרימיטיבית. שנאה של השונה. של השחור. בגלל שהוא שונה.

אבל לא יעזור לו לנחמיה שטרסלר. החיילים החרדים בנח"ל החרדי לא התגייסו בשביל לספק אותו. הם התגייסו כי הם מאמינים באמת ובתמים בדבריהם של גדולי ישראל. כי מי שלא לומד - מתגייס, לא כקלישאה אלא כאמת הערכית הבסיסית של הציבור החרדי. כי המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. וכי הפטור היחיד שיש לחובה הקדושה הזאת היא אך ורק באוהלה של תורה.

הכותב משמש כרב בעמותת 'הנח"ל החרדי' אשר מלווה את החיילים החרדים במהלך שירותם בצה"ל.