מבצע 'הקש במנהרה'

איש אחד עמד והתריע ולא היה מי שיאסוף את שברי תרועותיו. יצחק קקון, תושב שדרות, הרגיש את המנהרות יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה. הוא שמע אותם חופרים, למד את שיטותיהם והפך למומחה מטעם עצמו בנושא.

למזלו הרע של קקון, יש לו תעודת עיתונאי. ככזה, הוא לא יכול לפרסם כל פקודה או מבצע עתידיים בלי ליטול רשות מהצנזורה. כך נוצר מצב שהוא מבקש אישור, והצנזורה בודקת ובסוף שוללת ממנו את הזכות האנושית להזהיר. אבל הוא לא הפסיק לזעוק מעל גבי כל כלי שעמד לרשותו. במבצע האחרון ראינו שהכלים האלה הם חלק בלתי נפרד מהלוחמה הפסיכולוגית. לטוב ובעיקר למוטב.

כשאתה שומע את ראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר על איומי המנהרות כמשהו שידוע לו במשך זמן ארוך ובמהלך הדברים מוסיף ואומר ש"נגררנו למלחמה הכפויה הזו", עולה תהייה: ברור לכול שהמנהרות הן הנשק החדש של הפלסטינים נגד ישראל. הוא חמור שבעתיים מהרקטות ומהפיגועים במחסומים. הוא יכול לצוץ ברגע בכל מקום כמו פטריות אחר הקסאם.

וכי זה בלבד לא עילה מספקת ליציאה למלחמה? האם חובה להיגרר אליה לאחר הידיעה שקיימת אופציה מחרידה כזו? אתמהה. לא הייתי רוצה לומר שרק משיגיעו חופרי המנהרות לבור בקריה ייפקחו עיני ראשי השלטון ותצא פקודת 'קלע דוד'.

בינתיים, קקון ימשיך ליהנות בחינם ממבצע 'הקש במנהרה'. הרעשים בהחלט מדירים שינה. ששש, יש צנזורה.

2

כל לוחם המקפד את חייו זה נורא. כל חייל שיוצא לקרב ולא חוזר הביתה זה קרבן אחד יותר מדי. כל מי שנורה מאש כוחותינו זה איום. הרגשה של מוות על מזבח קידוש צה"ל. אבדה מיותרת. אבל אין זה כך.

מישהו הקריא בפניי את דברי התוספות יום טוב במסכת ביצה (פרק א', משנה י'). הוא כותב בפשטות ומסיק שגם הרוג מאש כוחותינו נחשב לקדוש. רבנו יום טוב ליפמן הלר מבאר שיהודים שהרגו זה את זה "הואיל ושלופי גזירה היו (-אנשי מלחמה) שפיר קרי להו הרוגי מלכות". ה' ייקום דמם. מאש כוחותינו.

בכלל, בשבועות האחרונים למדנו על בשרנו היטב שאין אלה כוחותינו. מה אנחנו? מי אנחנו? צבא שהתאמן ועשה את כל התמרונים הדרושים לנצח במלחמה יוצא למבצע ומתמלכד פעם אחר פעם. על כך גאוותנו? לא ספגנו מספיק אבדות כדי להבין שלא אנחנו מנהלים את העסק?

ה' איש מלחמה, והוא עורך אותה בטקטיקות שאנחנו לא בדיוק מכירים.

3

גדעון לוי הוא פובליציסט קיצוני. שמו עלה לכותרות השבוע עם פרסום מאמר מתריס בעיתון 'הארץ'. תחת הכותרת 'הרעים לטיס' מותח לוי ביקורת חריפה על חיל האוויר: "הם גיבורים על חלשים, הכי חלשים, חסרי הישע שאין להם לא חיל אוויר ולא הגנה אווירית, בקושי עפיפון". והוא מוסיף: "איך אתה ישן בלילה, טייס? האם ראית את תמונות ההרג וההרס שזרעת, ולא רק דרך הכוונת?".

כתגובה, פרסם הימין הישראלי סרטון קצר שבו נראה בנו של לוי מתעמת איתו על ימין ובעיקר על שמאל. אבא, שואל הבן, הקשבת פעם לצד השני? "מי זה הצד השני?", מברר לוי, מופתע כמו תייר שנחת עתה בארץ.

ואני שואל, מר לוי: מי כאן הגיבורים ומי החלשים? הגנה עצמית מסמנת גבורה או אולי דווקא חולשה? איך מדינה אחרת, כל מדינה אחרת, הייתה מגיבה לו הותקפה עשירית ממה שאנחנו הבלגנו? יש לך מושג?

בעצם, תן לי לנסח שוב: מה הרשות הפלסטינית, מושא ההערצה שלך, הייתה עושה עם איש שמדברר את הצד השני?

4

סופסוף הם מצאו שפה משותפת. העיתונאי נחום ברנע כתב בסוף השבוע האחרון שבנימין נתניהו ונפתלי בנט הפכו לידידים טובים. לא סתם, הם אפילו משוחחים ביניהם באנגלית.

אני מניח שהם מתרגלים את הראיונות שיעניקו ל-CNN ול-BBC. מגיע להם שכר שיחה נאה. נתניהו תמיד היה שגריר טוב בדיבורים. בנט גם הוא משגרר את מדינת ישראל בצורה מכובדת בימים האחרונים.

הבעיה היחידה היא שלחמאס יש צורך בשפה משלו. והיא לא אנגלית.

5

רבי שמאי גינזבורג זצ"ל היה גאון וחסיד. שריד לדור קדומים ומשב"ק כ"ק מרן ה'אמרי אמת' זצוק"ל בארץ ישראל שלאחר מלחמת העולם השנייה.

בערב פסח אחד ישבתי במחיצתו ורשמתי מפיו את סדר ליל הסדר במעון קודשו של הרבי. רבי שמאי לא היה מספר סיפורים בעלמא. תמיד העמיד דברים על בוריים. כל הנהגה וקפידה שראה בקודש פנימה קיבלו משמעות יתרה כשבירר וחקר אחר השורש בהלכה ובדברי קבלה.

לאחר שהרצה באוזניי את מקור המנהג לשייר מצת אפיקומן כסגולה בהתאם לדברי הקדמונים, הזכיר - בדוק געגועים ובזיכרון מופלא - מעשה מדהים שבדידו הווה:

בחג הפסח האחרון של הרבי, בשנת תש"ח, לקראת סוף מלחמת השחרור, נטלתי כדרכו של הרבי שני כזיתים מהאפיקומן שלו והענקתי אותם לשני חיילים שגויסו לצבא. היו קרבות עזים. המונים הלכו ולא שבו. אבל שני החסידים הצעירים שקיבלו את פיסות המצה שמרו עליהן וניצלו בדרך נס ובאורח פלא. הראשון ספג כדור אך לא נגרם לו נזק. השני אחסן את הכזית בקופסת פח שהצמיד לגופו, וירי שכוון לעברו נעצר בתוכה ורק ניפץ אותה.

רבי שמאי אף הצביע לי על אחד מהם, רבי אריה רודל ז"ל, שנותר לחיות שנים ארוכות לאחר מכן. "א אפיקומן איד", כינה אותו בחיוך. יהודי של אפיקומן.

השבוע שבתי אל הסיפור. ידיד שלי משמש כרס"ב (-רב סמל בכיר) בצבא באורח קבע. הוא קיווה שלא יזדקקו לו, אך לדאבון כל לב מלאו ידיו עבודה. ארונות הקבורה וזיהוי החללים היו מקצת מהמלאכות הקשות שהיו מנת חלקו. שוחחתי איתו ביום ראשון בשעה של הפוגה והצעתי לו לאמץ את סגולת האפיקומן בהיכנסו לעומק הרצועה. ביום רביעי בבוקר הוא התקשר אליי נרגש:

מתוקף התפקיד נקראתי פעם אחר פעם להיות בשטח, אמר. באחת הפעמים צעק לי חבר לפתע: שכב, שכב. השתטחתי על הרצפה, ורקטה נחתה לצדנו. סטייה קלה - ולא היינו פה. יצאתי בריקוד, ממשש את האפיקומן שהצמדתי הבוקר לדרגות שעל המדים שלי. החבר התפלא. עמדתי ורקדתי "חסל סידור פסח כהלכתו".

אין בעל הנס מכיר בנסו. עד שהוא פוגש אותו עין בעין.

הטור המלא מתפרסם בעיתון "בקהילה"