שלשה נערים יהודיים לומדי תורה בגוש עציון ובחברון אייל יפרח, גלעד שער, ונפתלי פרנקל, הי"ד נרצחו לפני כשלשה שבועות והובאו למנוחות בעיר מודיעין רק השבוע. מליוני יהודים בארץ ובעולם התפללו למענם עשרים יום בכל בתי הכנסת בעולם. גם כשיושבי הקרנות בתל אביב היו מרותקים למשחקי הספורט הבינלאומי בברזיל, החרדים אמרו "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה" וכו'. כל יהודי מאמין חש כאב צורב יחד עם הנערים השבויים במשך קרוב לשלשה שבועות. עם ישראל התעלם מכל חילוקי הדעות והאמונות השונות והמנוכרות והתאחד סביב הגורל היהודי בגלות הקשה. הוכח שוב: "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". המצוקה האישית והמשפחתית והאנושית, של הורי שלשת הנערים חסרי האונים ובני המשפחות הכואבות, נגעו לכל בעל לב יהודי. מכל תפילה עלתה הזעקה "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים. נחשבנו כצאן לטבח יובל להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו".
הלב נצבט על הסבל והצער היהודי, אל מול כל דברי הרהב על "אם היתה לנו מדינה". הנה יש מדינה ויש צבא ויש משטרה ומשקיעים מליארדים בבטחון ואף אחד מהם לא יכל להציל שלשה נערים טהורים, מידי שתי חיות אדם שארב לטרף. שיטת: "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" נמוגה כעשן כלה. כאשר מאזינים להקלטת שיחת הטלפון שהחל גלעד שער הי"ד מתוך הרכב החטוף למוקד המשטרה, שומעים בבירור שתי מילים נוראות "חטפו אותי". אך השוטרים והמפקדים היודעים לשלוט ביהודים ביד קשה, התייחסו באזלת יד. "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו". אם היה החטוף אומר: "תג מחיר" המשטרה היהודית היתה מתגייסת מיד להשגת "הסדר הציבורי" להשלטת "שלטון החוק" על "ארגוני הטרור" של נערי הגבעות. אך כאשר נגזרה גזירה, הקב"ה סימא את עיניהם ואטם את לבם לזעקת השבויים. הם לא ידעו להעריך נכונה ולא התייחסו לשיחת המצוקה ולא שלחו עזרה, עד אור הבוקר. גם כאשר שמעו את המרצחים צועקים "הראש למטה, הידים למטה" וצעקות הנפגעים והשיחות בערבית בין החוטפים, הם לא הבינו את תפקידם. "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה פוקח את עיניהם". גלעד שער הי"ד השאיר קו פתוח ואנשי המשטרה נתפסו בחדלונם.
הרבה פעמים בחיים אנשים שואלים את עצמם: "איך לא חשבנו על זה קודם?!" זה הרי היה כל כך ברור לעין ונשמע באזניים. אך כאשר נגזרת גזירה חלילה, בעוונותינו הרבים, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. אנו נדהמים לראות איך אנשים הופכים לפסלים ברגעים מכריעים. "עיניים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". אלילי האדם הופכים לעץ ואבן. גלות הדעת ואבדן השכל ואטימות הלב חוסמים הכל, כאשר נגזרה הגזירה וננעלו שערי תפילה.
כאשר שומעים את ראשי המדינה מדברים על "מיגור החמאס" או כאשר הם ממשיכים להבטיח "שלום עם עלה של זית", עולה התשובה הזועקת: "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו". כשנרצחו יהודים במוזיאון היהודי בבריסל לפני כחודש, אמרו הציונים: "הכל בגלל שהם יושבים בגלות. כאן בארץ חמדת אבות, זה לא יכול לקרות". כאן יש לנו "כוחות בטחון". כשנהרגו יהודים בקנזאס שבארה"ב, אמרו: מה יש להם שמה באמריקה. "כולם לעשות עליה". כשזה קרה בטולוז שבצרפת חגגו סוכני העליה: "הנה הם באים הצרפתים. כולם יעלו לארץ". זה לא מספיק. יהודי צריך גם לקבל על עצמו את התרבות הרעה, אחרת הוא "אינו ישראלי". כשנרצחו ששה צעירים בליל שבת בחברון, כבר לפני עשרות שנים, אמר השר בר לב: "אם הם לא היו שם לא היו נהרגים". התעוררה סערה. מה בין נצרים לתל אביב ובין חברון לנתניה? מאז התפתח הטירור הערבי ביחס הפוך לתקוות השלום של תכנית התנתקות מן היהדות.
היום הכל יודעים ומאמינים בה' אלוקי ישראל, מלבד מיעוט קטן בהגמוניה השלטת. בעבר הקרוב, הם חשבו והטיפו כי אם כולם יהיו "שוחרי שלום" חילונים נאורים כאסאד וסאדם חוסיין, העולם יהיה טוב יותר. מאז עברו נהרי נחלי דם במדינות ערב. גם בזירת המלחמות הבלתי פוסקות בארץ ישראל אנו עדים כי "אין שלום לרשעים אמר ה'". אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.
אלה שהזמינו להלוויות הנרצחים הי"ד, שרים סוררים של מפלגת אויבי התורה ומשנאי ה' אלוקי ישראל, לא יודעים שמדינת צפון תל אביב חושבת שמתנחלי גוש עציון וחברון הם חמאסטאן היהודי. ח"כ מצנע אמר השבוע על "הבית היהודי" את מה שכולם חושבים. השבוע אמרה אחת מ"אושיות התרבות" התל אביבית, על החלטת שר הפנים למנוע חילולי שבת במרכולים בתל אביב: "הדת זה כמו סרטן מתפשט אם לא תהיה מכולת פתוחה בשבת, נהפוך לאיראן". דוברת הסרטן "הנאורה" שייכת למפלגה האנטי דתית ששריה קוראים לחילולי שבת. הם באו להספיד את הנרצחים שנשלחו ללמוד תורה בגוש עציון ובחברון ונרצחו בגלל היותם יהודים. מארגני ההלויות שכחו מי הם האחים והאחיות שהעתירו תפילה ובקשה והדליקו נרות שבת מוקדם והפרישו חלה וקיבלו על עצמן קבלות של מצוות, לזכות הנערים החטופים הי"ד. את כל זה לא עשו ה"אחים הפוליטיים" שהיו עסוקים בלצפות בתחרויות הספורט בברזיל במקרה הטוב. במקרה הרע הם כתבו ואמרו: "מי אמר להם לשלוח ילדים ללמוד בשטחים הכבושים".
בעיני המרצחים תל אביב היא פלשתין כמו גוש עציון ירושלים וחברון. אבל בעיני הסטאליניזם התל אביב ריפורמי, אלה שתי מדינות. המחבלים פגעו בתלמידי ישיבה ציונית, בארץ ישראל, בדיוק כמו בילדי בית הספר החרדי בטולוז וביהודי קנזס ובריסל המתבוללים. גזירת המלחמה האכזרית חסרת פשר וחסרת הפשרות היא בין האיסלאם הקיצוני לעולם היהודי בפרט ובעולם בכלל.
הכאב כפול ומכופל, כאשר שומעים את הספדנים שממשיכים להוליך שולל עם שלם, להאמין במשיחיות השקר של המדינה האנטי יהודית העוקרת את אמונת ישראל ומתנתקת את עם ישראל מן התורה ומצוותיה. על כך מקונן הנביא ירמיהו במגילת איכה: "נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גלו על עונך להשיב שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים".
אנו חייבים לדעת ולהבדיל ולהבחין בין האחדות היהודית עם כל יהודי במצוקה ובפרט עם אחינו שומרי התורה והמצוות, לבין ההיסחפות לסגנון הריפורמי של "כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה נגד חוקי התורה וליצור דת חדשה ולהיקרא "יהודי טוב". מלבד החרדים, כמובן. השואה הרוחנית בארצות הברית החלה עם הגישה הכפרנית שכל אחד יוצר לו דת חדשה ואלוהים אחרים ונשאר "יהודי טוב". זה נושא להרחבה בזמנים קלים יותר בע"ה. אך האמת חייבת להיאמר ולהישמע. אין יהדות אחרת.
המקום ינחם את המשפחות השכולות בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
הטור פורסם בעיתון "המחנה החרדי"