עיר באבל: הכניסה לעיר החרדית אלעד, מבשרת את המתרחש בעיר פנימה. הכניסה והיציאה עמוסה ברכבים, באנשים רבים שהולכים במדרכות, כולם נוהרים אל בית משפחת יפרח, שבנם אייל הי"ד נרצח עם חבריו על-ידי מחבלים בני עוולה. סיטואציה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כך מאז היוודע הגרוע מכל.
שעת ערב מוקדמת. שוטרים מציבים מחסומים בסמוך לבית משפחת יפרח ברחוב רש"י 24. אט אט זורמים אל המקום סקרנים רבים המתגוררים בערים הסמוכות. השוטרים נאלצים לחסום את הכביש. אנשי תקשורת חמושים במצלמות מתייצבים במדרכה שממול.
תחושת היגון והצער, הורגשה היטב. בזה אחר זה נכנסים בני משפחה ומכרים אל חצר בית המשפחה. כולם מנסים לעודד, לחזק ולנסות לנחם את ההורים ואחיו של אייל הי"ד. בכניסתם וביציאתם, ניכרים דמעות על פניהם. "אי אפשר להישאר אדישים", אומר אחד היוצאים. "כמה שתתכונן, לא תצליח לנחם. זה פשוט קשה", הוא מוסיף.
ביום המחרת, אלפי בני אדם השתתפו במסע הלוויה. אורי יפרח, אביו של אייל, ספד בבכי לבנו: "כל בתי הכנסת ולא משנה איזה בתי כנסת, כולם, אפילו רחובות של עיר מהכותל המערבי ובכיכרות, כולם צעקו רוצים את אייל. הילד הקדוש, לא סתם זכית, היה בך אהבה הייתה בל אהבהב מיוחדת לכל אדם, לא משנה איפה".
"לאחים היית מופת, מתגעגעים אליך, הם רוצים אותך לידם, שתבוא ותחבק אותם, תחבק את אמא. אמא אמרה שאתה ליד הקב"ה ממש, היא אמרה שתלחש להקב"ה באוזן - תבקש ממנו שייתן לה כוח, שייתן לכולנו כוח. יהיה לנו קשה בלעדיך, אנחנו צריכים כוח, תבקש ממנו שייתן לנו כוח. אתה קדוש, היית בחייך קדוש, ואתה עכשיו תתן לנו כוחות". מירר האב בבכי.
לביאה, שכנתם של משפחת יפרח, שהגיעה להתגורר בעיר לפני חודשיים וחצי, מספרת כי משפחת יפרח גרמה להם רק להתחזק: "אנחנו מכירים את משפחת יפרח, הם תמיד היו אנשים שקטים וצנועים. לא הייתי שומעת עליהם כמעט, אבל עכשיו, כשהמקרה הזה קרה, פשוט הבנתי מי הם. הבנתי כמה גדלות יש להם, כמה תעצומות נפש יש להם. הם גרמו לנו להתחזק".
"ישבתי כאן ביום שלישי ופשוט בכיתי. אי אפשר להישאר אדישים במקרה כזה. פשוט רצחו ילדים קטנים. אני לא מבינה איך המשפחה פשוט החזיקה מעמד? אין לי פשוט מילים לומר חוץ מזה שהם פשוט גיבורים בעיניי". הוסיפה לביאה.
שיחתנו נקטעת שוב שוב, נוכח העובדה כי צעקות רמות נשמעות מעבר לגדר, לנקמה כנגד הערבים. "צריך פשוט להרוג אותם, ורק אז יהיה שקט בארץ", זועק אחד הסקרנים. "צריך לגרש את כולם לעזה" אומר סקרו נוסף.
"אני מבינה מאיפה זה מגיע", היא אומרת ומנמקת, "הם עכשיו כועסים ומביעים זעם ומותר להם להגיד את זה. אבל ברור שאסור לקרוא מוות לערבים כי קריאה זו יכולה להיגמר ברצח, תסתכל מה קרה עם הנער הפלסטיני שנרצח. אבל כן צריך שהצבא ייתן להם מכה קשה וכאובת שהם לא יצליחו להתרומם".
דקות אחרי שיחתנו, נכנסנו פנימה אל סוכת האבלים המוצבת מחוץ לבניין המגורים של משפחת החטוף, שם פגשנו את שלמה וייס, אב לשניים, תושב אופקים. את כל הדרך מהדרום למרכז הוא נסע בכדי להגיע, לחזק ולהתחזק: "לא יכולתי להשתתף בהלוויה, אז הגעתי לכאן. הגעתי כדי לנחם אותם, לנסות לחזק את המשפחה. תשמע, אפשר רק להתחזק כאן. אני חוזר לבית עוד מעט עם תחושת חיזוק ואת החיזוק הזה אני יעביר לילדים שלי".
תושב רחוב פנחס בן יאיר, הסמוך לאזור בו מתגוררת משפחת יפרח, אומר כי ייקח עוד זמן רב עד שהתושבים ישובו לשגרה: "אני חושב שקשה לכולנו לחזור לשגרה אחרי שבועות שבהם היינו כאן כמעט הזמן. ישבנו בבתי-הכנסת ואמרנו פרקי תהילים והתפללנו שהם יחזרו בריאים ושלמים, ופתאום לקבל את הבשורה שהם נרצחו ביריות, זה פשוט קשה. לדעתי ייקח עוד מספר חודשים עד שנחזור לשגרה".
לדבריו, אירוע החטיפה הצליח לגרום לאחדות ולהשארת המחלוקת בצד, סיטואציה שאף אירוע אחר לא הצליח לעשות: "בעיר שלנו אין כל-כך שקט בלשון המעטה בשנים האחרונות, תמיד אתה יכול לשמוע על פילוגים וסכסוכים בין חצרות ובין חברי עירייה אבל אני חושב שהמקרה הזה פשוט איחד את כולם. כולם השאירו את היריבויות בצד ופשוט התאחדו כולם".
יצאנו מהעיר בתחושה קשה על אובדן שלושת הנערים, אך עם חיזוק עצום מהמנחמים ובעיקר, מהמשפחה שמראה מהו כוח יהודי אמיתי.