עם שלם עוצר את נשימתו במעקב אחרי שלושת הנערים, נפתלי פרנקל, גיל-עד שאער ואייל יפרח. מפלצות "אנושיות" ששילחו זרועות תמנון, חטפו חפים מפשע, פתחו פצעים ישנים והעמידו אומה שלמה על רגליה. אפילו לפי הסטנדרטים המאקבריים של ארגוני הטרור הנאלחים ביותר, אפילו לפי אמות המידה המרושעות ונטולות הצדק של בעלי הידיים המדממות מהארגונים המוסלמיים, מדובר בחריגה: החטופים, אינם חיילים ואינם מתנחלים אלא סתם נערים שרצו לשוב הביתה בשלום, לחזור אל אבא ואל אמא. אבל פראיותו של ישמעאל, אינה מתחשבת ברצונות אנושיים קטנים וטבעיים כאלה. ידו בכל.
תחושת הערבות, ה"עמו אנכי בצרה", יצרה התארגנות ספונטנית. הלב התרגש לראות את רחבת הכותל המערבי, מקום ממנו לא זזה שכינה, נגדשת ברבבת יהודים. יהודים מכל גווני הצבור התאחדו בתפילה, באו לשפוך צקון לחש על אחינו הנתונים בצרה ובשביה. גם בריכוזים שונים ברחבי הארץ התכנסו המונים, באופן ספונטני, להרעיד את מיתרי הלב במילותיו של נעים זמירות ישראל, להתפלל לשובם לשלום של בנים אובדים. תחושת אגודים בצרה עטפה את כל הנוכחים. בהוראת מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א, קראו בכל בתי הכנסיות פרקי תהילים, לשלומם, לשובם.
יפי הנפש הזדרזו להאשים את הממשלה: הכל בגלל העדר אופק מדיני. לטענתם, אילו הממשלה לא היתה קצרת רואי ומרחיקה מבטה קדימה, אילו היתה יוזמת מהלכי שלום, היתה כביכול נמנעת כל הטרגדיה הנוראה הזו. רק אוזלת ידה של הממשלה, היא האחראית העקיפה לארוע הנורא שעדיין בעיצומו. הגישה הזו מקוממת, כאילו היו המרצחים צמאי הדם, מתנדבי 'ארגון חסד'. כאלו שופכי הדמים של החמאס טרודים כל יומם בסחיבת סלים של זקנים ובסיוע לילדים בחציית כבישים סואנים. משל היו ראשי הטרור האיסלמי חברים באונר"א ועוסקים כל יממתם בסיוע הומניטרי לאוכלוסיית מוכות. כאילו החוטפים הארורים האלה הם שוחרי זכויות אדם. הרשעות החמוצה שבתגובות מסוג הזה, שעוסקות בהלקאה עצמית, רק משמשות קטליזטור וזרז למפגעים. הם רק מעודדים לגיטימציה לישמעאל לשלוף את חרבו מנדנה. דיבורים מהסוג הזה הם כתף חמה לטרור. אסור להם להישמע!
אם להאשים את ממשלת ישראל, והיא אינה חפה מפשע, יש לערוך בדק בית בדברים אחרים ומכיוונים אחרים. בקדנציה האחרונה היא עושה ככל שביכולתה לסכן את החיים בארץ הקודש. הישיבה שלנו כאן איננה טבעית. העם יושב כאן רק באורח ניסי, וזה מותנה ב"אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ, וחרב לא תעבור בארצכם ושכבתם ואין מחריד". אבל ממשלת הזדון עושה ככל שביכולתה כדי לעקור את היהדות מחיי היהודים היושבים בציון. מלבד החוקים שכבר נחקקו, עומדים עוד שלושים חוקי עקירה נוספים על שולחן הכנסת, לחקיקה במושב הקרוב. חוקי ההרס הללו מסכנים את כל אחד ואחד מיושבי הארץ הזו, התלוייה במצוות.
אבל בעיקר מה ששומר על המתגוררים כאן זו התורה, "תורה מגנא ומצלא". מי ששומר על הארץ ויושביה מאימת החרב, אלה לומדי התורה. "ויהי בארבעים שנה בארבעים אלף בישראל, לומר אם יהיה ת"ח בין מ' אלף, אין צריכים לא רומח ולא מגן, כי ת"ח מגן עליהם מאויביהם". (בעל הטורים דברים א' ד'). כאשר הממשלה מנסה למעט לומדי תורה, כאשר היא העבירה חוק דרקוני שנועד למעט ולהפליל את חובשי ספסלי בית המדרש, היא חשפה את הארץ לאסונות. סטטיסטית, בכל פעם שניסו לפגוע בלומדי תורה, משהו בשלווה המקומית התערער. עכשיו כשהדבר נחקק בחוק, גם אם נסתרות דרכי שמיים ואנחנו לא יכולים לחשבן אחד ועוד אחד, אבל ללא ספק, משהו בביטחון המקומי התערער. בגלל הממשלה, ארץ ישראל הפכה להיות מקום מסוכן יותר ליושביה. כאשר הממשלה מנסה לבצע חטיפה מאורגנת של לומדי תורה, ממקום לימודם, כאשר היא מנסה לחטוף חיילים מבסיסם ולהקטין את הצבא האמיתי והיחידי ששומר, בני מעיה של הארץ נסערים והיא מבקשת להקיא אותנו. כשמנסים לפגוע בשומרים האמיתיים, הצבא נהיה חלש יותר והארץ נחשפת לסכנות נוראות, ומפעם לפעם מוגשים לנו שטרות אימה לפרעון.
אבל בשעה קשה כזו לא נחפש אשמים. אשמים אנחנו. כל ישראל ערבים זה בזה. וכשקורה אסון נורא כזה, זה אומר שהקב"ה מדבר אלינו. לכולנו. מרן החפץ חיים (אגרות ומכתבים מכתב י"ב) מבהיר, שהיום אין לנו נביאים ושליחים. הקב"ה מדבר אתנו בדרכים אחרות: "וברור לי שאם היו לנו נביאים מד' בוודאי עמדו לנו על המשמר לזרז את ישראל לתשובה לאבינו שבשמים, ובאשר בעוה"ר אין לנו בימינו נביאים ושלוחים, הוא מזרז לעולם ע"י שלוחים אחרים... אבל אנשים נאנחים, נבהלים וממשיכים לזרום אל היומיום הלא כל כך רוגע. תגובות אינסטנט, מתנקות עם השגרה. אחרים אפילו משחררים מילות רהב על ידה הארוכה של מדינת ישראל. הם מנסים להטיל את האשמה על אבו מאזן ועל הסכם השלום עם החמאס. כל מיני ניתוחי הבל ניתזים לחלל האוויר. אנחנו לא נחפש אשמים. אנחנו נטה אוזן לקול האמת. הקב"ה מדבר אלינו בשפתו, האם לא נשמע קולו?
"הצפרדעים מסרו נפשם להיכנס לתוך האש בשליחותם. כן "המתנדבים" הערבים – בשליחותם, לא נסוגים אחור. וידוע כי הגרמנים במפלותיהם כשנמלטו על נפשם ובעוזבם עיר בבהלה, לא שכחו את ישראל ר"ל לעשות בהם שפטים לפני ברחם. שהרי מלאכי חבלה היו – שלוחים נאמנים – ועיקרם בשביל היהודים היה... אוי לנו מחמת קרי, אוי לנו אם נכעוס על הערבים שלוחי דשטן ר"ל, מה יועיל לנו אז מען וועט בייסן דעם שטעקן" (שננשוך את המקל) כלשון החפץ חיים זצ"ל... (הגאון רבי יוסף ליס, יוסף דעת עמ' מח וראה כל הפרק).
הארועים האלה הם רק מגביר קול. הם "שירות הדואר" להעברת הידיעות, הם הסירנה העולה ויורדת, הם המוכיח בשער, הם הקול המתריע. הקב"ה מדבר אתנו, בשפתנו, אולי כי לא הבנו בשפה אחרת. לא נמתין לאמצעי המחשה נוספים. נתחזק ונרבה תפילה לשלום החטופים, ולשלומנו. נבצר את הצבא האמיתי, היכלי התורה. כל אחד יקבל על עצמו להוסיף בלימוד התורה הקדושה, לזכותם, להתחזק בעבודת ד' ובמידות טובות, להרבות בכבוד התורה ולומדיה ולהתחזק באמונת חכמים. זה מה שהקב"ה תובע מאתנו. ואולי בזכות כל אלה, נזכה שישובו בנים לגבולם.
מאמר המערכת נכתב על-ידי הרב ישראל פרידמן סגן העורך הראשי