ונתחיל מהסוף, אילו היה יוצא כרוז בתום החתונה, שמי שלא ישן הלילה, נאסר עליו לנהוג מחוץ לעיר.
ואילו היה פועל, מי שטרח להעמיד את הפראנצע'ס, החבלים, התאורה ושאר המכשירים שהכשירו את קיומה של חתונה מכובדת זו, וגם בנוסף היה טורח להכשיר ולהעמיד מקום לינה לבאים מחוץ לעיר.
אך איסור שכזה לא יצא, ובטח שלא הופץ, ואלפי חסידים שמחים ומאושרים חזרו לביתם. הרוב בדרך נס גם הגיע, ואחד נלכד ומת.
האיסור לנהוג בעייפות, איננו תקנת חז"ל, או תקנה של חצר האדמו"ר מבעלזא, האיסור הינו איסור תורה, בדיוק ויותר מאשר לאכול חזיר מול ארון הקודש רח"ל.
במחוזותינו, רב שמבקש לדבר על בטיחות בדרכים, נתפס במקרה הטוב, כרב 'מטעם', או אולי כרב של 'משרד הרישוי', במקרה הגרוע יותר, הוא נתפס כרב שלא למד 'קצות החושן', או במילים אחרות איננו למדן, ואין לו מה למכור מעבר ל'קורס נהיגה מונעת'.
מעטים הם הרבנים שמרשים לעצמם לנגוע בנושא ובמלוא עוצמתו, כדוגמת רבה של רמת אלחנן, הגאון הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, שמדבר גם בספריו וגם בשיחותיו, על בטיחות בדרכים, תוך ירידה לפרטים מעשיים, לנהגים ולהולכי רגל.
נהיגה בעייפות הינו מעשה, בלתי נתפס ולא מובן, יותר מכך - הוא מעשה פשע שאין לו מחילה, שמקורו, התנהגות חסרת אחריות משוועת. ולמרות כל זאת, בציבור שלנו, הדבר נתפס כסוג של 'קוליות' - מעשה גבורה, שראוי להערצה בלתי מסויגת, במקום לגינוי עד תיעוב.
עם זאת, אינני מאשים את הנהג, שגם הוא קורבן להתנהלותו של ציבור מבולבל, גם קטנתי מלהצביע על אישיות רבנית כזו או אחרת.
כל מה שנותר ומותר לי הוא, לדמיין בראשי הקודח ולצייר מצב, אילו זה היה קורה, והאדמו"ר שליט"א, היה עולה על דוכן המכובדים, וזועק כי הוא אוסר בתכלית האיסור ומתחנן בפני הקהל, שלא לנהוג אחרי ליל השימורים, והשמחה, הסעודה והריקודים - כל אחד מהרשימה בנפרד, ובטח שכולם יחד, ומבקש מכאלה ללון במקום, משל והדרך הייתה שורצת מחבלים המנהלים קרב אימתני מול כוחות מיוחדים, שכל מי שיקלע בדרך מסתכן בנפשו.
ואילו היו נערכים מבעוד מועד למקומות לינה או לסיום מוקדם של החתונה, הרי שהרב וינד היה איתנו היום, ובעיקר עם אשתו ושבעת ילדיו.
אלו הן עובדות, שלא נוכל לחמוק מהן.
עובדות כואבות ככל שיהיו, הרי שלאלמנה הצעירה והטרייה, וליתומים, וגם להורים השכולים, הכאב והאובדן הם כאלה שילוו אותם עד יומם האחרון, אובדן וכאב שמישהו יכול היה למנוע אותם.
היום זה בעלזא, אתמול זה היה חצר או פלג אחר בציבור החרדי - ומחר שלא נדע ושלא יקרה חלילה.
בידנו הדבר!