הקורא הנעים מוזמן בזה להיכרות עם אחד מחמשת רבי המכר הישראליים של כל הזמנים. ביליתי השבוע לילה ארוך בין דוכני הספרים בכיכר רבין ולא מצאתי אותו. בירושלים דווקא כן, אבל בשוליים. קצת מוזר, יחסית לספר שמכר, על כל כרכיו במצטבר, קרוב לשני מיליון עותקים, אבל זה בסדר. התרגלתי.
לספר קוראים "ילדים מספרים על עצמם". זוהי סדרה בת שמונה כרכים, פרי יצירתו של הסופר החרדי המחונן חיים ולדר, שפרסם במהלך השנים עוד הרבה ספרים, לנוער ולמבוגרים. "ילדים מספרים" הוא ספרו הראשון וגם המצליח ביותר. הוא גם תורגם לשמונה שפות, ובכל פעם שאני נתקל בו, הוא מרגש אותי מחדש.
אני לא יודע אם הנתון הבא מרשים מישהו במיוחד, אולם אני, שימו לב, יודע לצטט בעל-פה כמעט את מלוא נאומו של הנידון מתיתיהו שמואלביץ בפני בית הדין הבריטי שדן אותו למוות. מתי שמואלביץ היה לוחם לח"י, שנלכד בידי הבריטים, הועמד לדין ונידון למוות. הוא, וחברים אחרים כמו גרונר, דרזנר, אלקחי, פיינשטיין וברזני, חכים, בית צורי וכל שאר הרחובות ברמת אביב גימ"ל, הסעירו את לילות ילדותי וליוו את תהליך ההתבגרות שלי בפאתוס ובהדר, בקדושה לאומית ובמסירות נפש.
לא נולדתי כבן למשפחה הלוחמת, איש מקרוביי ומהוריי לא לקח חלק בפעולות המחתרות והקשר היחיד של משפחתי לכל העולם ההרואי הזה היה לשמוח שמחה גדולה ב-1977, כשמנחם בגין בכיפה שחורה הכריז על ניצחונו בבחירות. הידע הרב בנושא לא בא לי, איפוא, מאבותיי. מאין הוא בא?
עולם זר
הימים ימי שנות ה-70 ותחילת ה-80. בפני ילד חרדי חובב קריאה בירושלים עמדו כמה אופציות: הוא היה יכול לקרוא בסתר? חסמב"ה? אצל השכנים מימין. השביעייה הסודית? אצל השכנים מלמטה. דנידין? בספרייה הניידת ועוד כל מיני בגניבה; בנוסף, הוא היה יכול לקרוא בבית, בגלוי ובגאווה, את סדרת ספרי הרב מאיר להמן, שנטלו את נפשו הרכה אל עולם זר ומוזר של קונפליקטים תיאומנטליים בגרמניה היהודית של תחילת המאה הקודמת. האופציה השלישית הייתה לנבור היטב בארונות המוסתרים של אביו, ולשלות משם ספרות איכותית. הנה, זה מה שהיה בארון התחתון ההוא: כל ספרי עגנון ו"חיילים אלמונים" ליעקב (מזל) בנאי.
ממרומי הגיל, אני חייב תודה עצומה ללילות הגניבה ההם, שהטמיעו בדמי ובעצמותיי את עגנון זצ"ל, גם אם עברתי עליו רק ברפרוף ולמקוטעין. ילד, בכל זאת. מה שכן התחבר אליי והשתלט עליי, היה עב הכרס ההוא, "חיילים אלמונים", יותר מ-600 עמודי חירות ישראל הנפתחים במילות ההמנון המושר בקרבי עד היום, וסוקרים כרונולוגית את כל דברי ימי הארגון הנפלא ההוא, על לוחמיו ותלוייו, אמונותיו ועלילות הרפתקאותיו. תנו לי שם של לוחם לח"י ואני נותן לכם, בדקה, את שמו המחתרתי. זה יפה, אני יודע, ובכל זאת קצת עצוב. ילד, אתם יודעים.
הילדים החרדים של היום כבר לא יודעים מי היה שלמה בן יוסף. הם גם לא נזקקים לנבירה לילית בארונות מוסתרים של אף אחד. החינוך החרדי הקפדני שהם מקבלים מביא סוף סוף בחשבון גם את הצורך בחומר קריאה איכותי ומעמיד בפניהם שורת אופציות בלתי נגמרת של יוצרים חרדים מוכשרים. החלוץ שבהם הוא חיים ולדר וסדרת ספריו.
חיים ולדר הוא לא רק סופר ומחנך. מדובר, בעצם, ביזם מהפכני, שלבדו ניסח מחדש את מבנהו הפנימי של העולם שבו הוא חי, ושינה את החיים לדור חרדי שלם. סדרת הדגל שלו, "ילדים מספרים על עצמם" היא לא רק ספר קריאה אלא תפיסת חיים, שמגדירה מחדש את חייו של הילד והנער החרדי דרך עולם הפנאי שלו.
בעקבותיה באו גם שיטת חינוך ייחודית שחדרה לבתי הספר, רשת קייטנות מצליחות, תנועת נוער ועוד. מבחינה זו, הספר הזה מקדים בהרבה את אחיו ובני דודיו ברחוב החילוני; הוא מבצע, חוץ מתפקידו הטבעי של ספר, גם מהפכה חינוכית, תפיסתית ופסיכולוגית.
25 ספרים חיבר חיים ולדר. אחריו ובמקביל לו הופיעו עוד עשרות ספרים של מחברים ומחברות חרדים, המציפים את חייו של הנוער החרדי בעולם עשיר של דמיון, מחשבה, רגשות ובילוי. הילד החרדי כבר לא צריך טובות מאף אחד. לי אישית, אגב, אין כל בעיה עם זה שהוא יקרא "הארי פוטר"; אבל מאות אלפי ההורים החרדים שכן יש להם בעיה עם זה, כבר לא צריכים להחזיק בארון מוסתר לא את עגנון ולא את "חיילים אלמונים", ותודה לחיים ולדר ולחבריו.
טורו של אריאלי התפרסם השבוע בעיתון ´מעריב´.