הם עלו לשם בהמוניהם, כמו תמיד, עם להט דתי-משיחי בעיניים. אלפים-אלפים נהרו - רובם לבושים בצבע אחיד, כדי לקחת חלק בחגיגה. המכוּרים שבהם הוציאו ממיטב כספם כדי להגיע למקום מבעוד מועד, כבר בסוף השבוע, שמא יחמיצו - ולעזאזל חילול השבת. אחרים נותרו בבית, עוקבים מרחוק - אבל נמצאים קרוב-קרוב.
דיברו שם הרבה על נסים והשגחה עליונה, אבל ההילולה הזו הייתה של כולם: חילונים ודתיים, עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחיים, תושבי המרכז ואנשי הפריפריה. אפילו כמה נשים באו. מתברר שגם הן בעניין.
האווירה ביציעים הייתה מחשמלת, ונראה שהפעם כינויָם היידישאי, "פרנצ'עס", ראוי להם ביותר. היו שם שירים וריקודים סוחפים, בלתי-פוסקים, כמעט כמו בטיש חסידי סוער – אקסטזה של ממש. במוקד – אש. הכל בוער. צהוב בעיניים. לציניקנים זה נראה כמו עבודת אלילים, אבל לך תסביר להם במילים את גודל החוויה. זר לא יבין זאת.
וכשהעניין הציבורי חזק כל כך, גם התקשורת מתגייסת: היא דיווחה ושידרה מהאירוע בכל שעות היממה, והתעקשה להעניק לו טיפול צמוד מכל זווית אפשרית. למתבונן מן הצד לא ברור עד עכשיו: מה היה העיקר - האירוע עצמו או הפסטיבל השלם שסביבו?
כמה שונים קבר הרשב"י וה"פורום ד'אסאגו" - ככה דומים, וגם אותי הכניסו שניהם לטרפת יחד עם אותם המונים. הייתי "שם" אתמול, בהר מירון ובמילאנו, בקבר הצדיק בגליל ובהיכל הכדורסל האיטלקי, בין קודש לחול. מול מסך הטלויזיה ישבתי, וגם סביב המדורה - והלב נמשך לשני הקצוות. "בר יוחאי נמשחת אשריך" ו"כולם יודעים שאירופה צהובה" פיזזו אותי בערבוביה.
ורק אחרי הנפת הגביע וכיבוי האש, עצרתי ושאלתי את עצמי: מה העבודה הזאת לך? איך קורה שאתה מוכן לדהור 47 ק"מ (לכל צד) מעבר לקו הירוק, רק כדי לשבת בסלון אחד עם קצין ביחידת מודיעין מובחרת, ראש תנועה חינוכית עולמית ואושיית התיישבות (חלקם בחולצות צהובות מיוזעות), ולשאוג ארבעתכם בצוותא אחרי כל סל של טייריס רייס, כנערים מתבגרים? ואיך זה שלצד כל אלה - גם מירון קורצת לך?
עניתי לעצמי: לא במקרה אותם שני "קצוות" קרובים כל כך זה לזה. בעיניי הם דומים בעיקר בזיוף ובעיוות שלהם את הרגשות הקדושים שבשמם הם מושכים את כולנו - דבקות דתית ופטריוטיות לאומית. מותר להודות: פולחן קברי הצדיקים במתכונת המוכרת לנו מייצג יהדות כמו שכדורסלן אמריקאי בעל אזרחות מונטנגרית במדי קבוצה תל-אביבית הוא סמל לישראליוּת.
להשתטחות והתפילה עצמן ולסגולותיהן יש יסודות מוצקים עוד בתנ"ך, אבל לתעשייה המשומנת סביבן, הכוללת סחיטת רגשות וכספים תמורת הבטחת ישועות, ועוד כהנה וכהנה - לא מצאתי מקור. גם חוסר האבחנה בין עיקר לטפל בכל הקשור לפולחן הזה לא נראה כמו סדר עדיפויות יהודי במיוחד.
כשילד ה"חלאקה" שלי יושב על ברכיי כדי שאגזוז לו תלתל לפני התספורת הראשונה, כמנהג החסידים, אני בהחלט יכול להתמלא ברגשות של "נחת יהודי", וגם כשחבורת זרים (ומתאזרח) קוטפת את גביע היורוליג במדי קבוצה ישראלית, בנסי-נסים וכנגד כל הסיכויים, אני מרשה לעצמי ללכת עם הלב ולהתרגש מהגאווה הלאומית.
אבל כשאני רואה את פסטיבלי ל"ג בעומר והפיינל-פור במתכונתם המלאה ומשתתף בהם - ועוד בריכוז גבוה כזה, באותו היום, גם אני כבר מהרהר בקול (ובלי להשוות): עבודת אלילים?
המאמר פורסם ב-ynet