"ברקת, אל תיכנע", קורא מאמר המערכת של "הארץ" לראש עיריית ירושלים. הכניעה היא כמובן לחרדים, המפגינים נגד פתיחת חניון העירייה בשבת.
המפגינים הם, כפי שנכתב במאמר, "קבוצה של חרדים קיצונים, שוללי המדינה, חלקם אזרחי חו"ל", אולם "הארץ" נותן דוגמאות כלליות להרגלי חיים המקובלים בציבוריות הישראלית שמפריעים לכלל החרדים, ולא לקבוצה קיצונית, וקובע כי הדבר "מגוחך".
האם הקריאה הלגיטימית של "הארץ" חושפת שנאה לא לגיטימית? ניתן לבדוק זאת אם מחליפים את ה"חרדים" ב"ערבים":
"גם אם תתקבל בעיריית ירושלים הפשרה שדובר בה אתמול [...] המהומה שחוללו קיצונים בעיר סביב חניון ספרא היא איתות אזהרה. הפגנות היהודים בירושלים השבוע במחאה על כניעת ראש העיר, ניר ברקת, לדרישת הערבים [...] לא יצליחו בוודאי לאזן את המטוטלת המתפרעת של הסטטוס-קוו בעיר. אך זה מבחן חשוב לברקת: עליו לזכור כי לא נבחר הודות לתמיכת הערבים הקיצונים, שכלל לא השתתפו בבחירות, ולא הם האמורים להכתיב את אורח החיים בבירה.
"ברקת יודע שאין קשר בין המהומות האלימות שיזם השר הפלסטיני לענייני ירושלים לבין הפעלת החניון בשבת [...] קבוצה קטנה של ערבים קיצונים, שוללי המדינה, חלקם אזרחי חו"ל [...] חידשה כקדם את מהומות האינתיפאדה הזכורות לרעה.
"חדוות ההפגנות נובעת מסיבות רבות, בעיקר ממאבקי כוח והשפעה בין הפלגים והסיעות של הערבים. התוצאה מתגלגלת אל הציבור הרחב בירושלים. שוב עניין זניח לכאורה כמו רעלה, בשר חזיר או חנות למכירת אלכוהול מחולל משבר, שאלמלא היה מקומם כל-כך – היה מגוחך. אפשר אמנם להתייחס בהבנה לשאיפה של ברקת [לשמור] על הסטטוס-קוו. אלא שהכניעה לערבים הפעם חורגת מכך.
"הוויתור על פתיחת החניון בכיכר ספרא [...] נעשה תחת איום באלימות. לא ייתכן שעירייה תקבל תכתיבים של קבוצה אלימה, שאינה מכירה בכללי המשחק הדמוקרטי, ועל-פיהם תקבע את אורח החיים בעיר. הכניעה לאלימות פירושה הזמנת המיעוט המחרחר ריב לסיבובים נוספים של פחד וכפייה".
מבחינתנו, כל מילה נוספת מיותרת. מה דעתכם? טקבקו.