נער הייתי, ו(כמעט) זקנתי, ולא ראיתי חרדי מתנצל.
על זה חשבתי כששמעתי את ההתנצלויות הנמרצות והכנות של אנשי גלי צה"ל בשבוע האחרון על האמירה האומללה שנאמרה שם, לצד ההתעקשות של אנשי ציבור חרדים לא לקבל את ההתנצלויות הללו. חשבתי על זה שמעולם אף חרדי לא התנצל בפניי על זה שקראו לי בתקשורת עמלק, רשע, גוי או בהמה. גם לא על זה שלפעמים אני קלגס או קוזאק, שמדי הצבא שלי הם מדי זבל, שעגלתי ריקה, שאני בור ועם הארץ ושכשאני נפטר ח"ו זכרוני אינו לברכה.
לפעמים האמירות הללו נאמרות על ידי אנשים קלי דעת ומשוחררי לשון, לפעמים על ידי מנהיגים מסוגים שונים ולפעמים פשוט מדובר על אמירות שהן בגדר אמיתות ידועות, אך המשותף לכולן הוא שהן מעולם לא מלוות בהתנצלויות. הן מלוות בהסברים על כך שמיעוט הוא זה שאומר אותן, הן מלוות בפרשנויות כאלו ואחרות על השוני בין החברות, הן מלוות בציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", הן מלוות בתירוצים על כך שהדברים הוצאו מהקשרם ועל כך שבציבור החרדי לאותן המילים יש לפעמים משמעויות שונות. אך הן לעולם לא מלוות בהתנצלויות.
אך מה המטרה של ההתנצלויות הללו? האם אני מעוניין בהן? אחרי מחשבה על הנושא הגעתי למסקנה שלא. ההתנצלויות הללו הן בסך הכל כלי המשמש כדבק חשוב הקיים בכל חברה. דוגמא לכלי זה הוא הביטוי השחוק "לא נעים", שבא להמשיג לאלה סביבנו תחושה של בושה. "לא נעים" היא בדיוק התחושה שהציפה אותי כששמעתי את אותו ילד קל דעת מתבטא כפי שהתבטא. התחושה הזו הציפה אותי למרות שהילד הזה ואני בכלל לא מאותם חוגים, כנראה גם לא מאותה עיר וכנראה שלעולם לא היינו נפגשים בין חברים משותפים. היא הציפה אותי למרות שהבנתי את הטעויות שהובילו אותו להלך רוח הזה, הבנתי את הסביבה שהוא חי בהּ, את התחושות שהוא גדל עימן ואת האווירה שהובילה אותו להגיד את מה שאמר. למרות כל אלה, לא נעים, לא נכון ולא במקום, ועל כך אני מרגיש בושה.
אך תחושת ה"לא נעים" כאילו ומתאדה לחלל האוויר כשמדובר באמירות של חרדים כנגד חילונים, ואת מקומהּ תופסים ההסברים. אם נדגים על האמירות שהזכרתי כאן אז הכינוי בהמות בסך הכל נועד לאנשים שלא שולטים בעצמם וברצונותיהם, רשע הוא בסך הכל מישהו שלא שומר מצוות, אני עגלה ריקה מפני שאיני נושא את עימי את התורה, מדי צבא הם מדי זבל רק כסמל לדבר שאינו רצוי במחוזותינו וכמובן שלא ניתן לזכור לברכה אדם שלא שמר מצוות. גם אם כל אחד ואחד מההסברים הללו נכונים להפליא, האם לא מלווה אותם, קצת, תחושה של "לא נעים"? גם אם נכתב "הוכח תוכיח את עמיתך" האם לא ניתן (ואף חובה) לעשות זאת בדרך שהוא יקבל את התוכחה, ואולי אפילו ישאר עמיתך?
אל כל ניסיון ליצור שיח מכובד ומכבד בין החברה החרדית לזו החילונית, יצטרך להתלוות פיתוח של תחושת ה"לא נעים" כלפי הצד השני. ברגע שצד אחד רואה ומתייחס אל השני כעגלה ריקה בלבד, ובטוח שזה בסדר, שיח לא יכול להתקיים. אני מתבייש בזה שאני חלק ממערכת שהוציאה את האמירות שנאמרו בגל"צ לחלל האוויר, וגם אם אני לא מצפה מחרדים להתבייש באמירות שהזכרתי כאן ונאמרו על חילונים, אני כן מקווה ומצפה שזה יגרום להם להרגיש טיפ-טיפה – לא נעים.
שני קינן הוא סטודנט בתוכנית אמירים של האוניברסיטה העברית.