התגובה המובאת כאן לא התאחרה אלא הושעתה במתכוון. כי עצם התגובה החילונית המשתלחת בציבור החרדי על כך שלא הזכיר בעיתונו את יום הזיכרון לחללי צה"ל, היא לא דעה אלא אמוציה, פרץ רגשות שהוביל להשתלחות רדיופונית בלתי נשלטת. בדרך כלל דיון שייך ל"אגף פילוסופיה", החלפת דעות. אבל פרץ רגשות צריך להיות מטופל ב"אגף פסיכולוגיה". להשתלחות לא מגיבים בהשתלחות אלא בשתיקה רועמת, ואחריה בא ההסבר!
לגופו של עניין: מי שהתחנך על אדני התורה, מתחשב ברגשות האחר. מי שהתורה נר לרגליו, עושה הכל כדי שלא לפגוע. מי שהתורה מחייבת את אורחות חייו, זהיר בחילול ד', גם אם הבעייה נובעת מכך שהמתבונן פשוט לא מבין. דרכיו של בן תורה אמיתי דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום. הוא דואג לכך שהבריות יאמרו עליו "מה נאים מעשיו".
אמנם ליהדות הנאמנה אין חלק ונחלה עם דרכי הנצחה ברוח אומות העולם. מה יועילו להולך כל הפעולות הטקסיות שלעיתים נראות מגוחכות להחריד. ליהדות הנאמנה כלי הנצחה אמיתיים: פרקי תהילים, משניות לעילוי נשמת, הקמת בתי כנסת על שם, כתיבת ספרי תורה, יסוד שעורי תורה ועוד כהנה. כך גם נוהגים במוסדות החינוך החרדים. העובדה שהתקשורת החילונית הציידית אורבת בשולי דרכים כדי לאתר חריגים, מתוך מגמה להכפיש, להשמיץ, לזרוק נטפי בוץ ולהשניא תוך ניצול בורות ההמון, היא רשעות מרירה מתמשכת. העובדה שהם מנסים לאתגר אנשי שוליים כדי להנציח אותם בעדשה מורעלת, היא פשע עם הוראת קבע שנתית, חלק ממלחמת תרבות.
אבל האמת חייבת להאמר, להיזעק. אסור לתת לחילוניות להעמיד פני שה תמים. הזיכרון הישראלי הקולקטיבי אינו חומל, משתתף בצער, מתחשב ברגשות. זיכרון האבל הישראלי, לאורך כל דברי ימיו, הוא ציני, מגמתי, פוליטי, עושה שימוש זול בדמם של הנספים. זה בולט ביותר ביום הזיכרון לשואה וזה נכון גם ליום הזיכרון שלאחריו. זיכרון, הבינו קברניטי מדינת ישראל, הוא כוח! מי ששולט על הזיכרון, שולט על העם ועל מונופול היצוג מול אומות העולם.
מאבק איתנים ניטש באותם ימים בכמה חזיתות. הראשון, בין הארץ לגולה. מדינת ישראל רצתה להפוך לפטרוניתה היחידה של יהדות העולם. לכן עלתה הצעה מגוחכת לחקיקה שכל מי שנספה בשואה הוא אזרח מלמפרע של מדינת ישראל. מיותר לציין כמה ניספים היו מסרבים, לו היו נשאלים על כך, אבל מדינת ישראל ניסתה לדאוג רק לעצמה. מרדכי שנהבי מגדולי אדריכלי ההנצחה הישראלית התבטא אז: "אבדן המיליונים הוא אבדה ישירה למדינת ישראל". לא לעם היהודי וליהדות. למדינת ישראל!
כאשר בקש אדם בשם יצחק אהרונסון להקים אתר הנצחה לשואה בפריז, הוא נתקל בהתנגדות מקיר לקיר. החשש היה להעמיד בכך את פריז מעל ירושלים (הפוליטית). דמם של הנספים שימש "חומר גלם מוסרי" לבנין הארץ, והם לא רצו שיהדות העולם תהיה מאן דאמר בפני עצמו. מחקר מקיף של תום שגב בספרו הישראלים הראשונים, חושף עוד עובדות רבות בתחום זה.
מאבק נוסף היה האם הזיכרון הישראלי יישא אופי דתי. שוב עמד ברקע אותו סלע המחלוקת: האם היהדות היא דת, או לאום כאחד העמים! כאשר הביאו את אפר קורבנות השואה לארץ, הרה"ר רצתה להיות שותפה, נציגה ובאת הכוח של היהדות, אך הסוכנות הזהירה שאסור שהדברים ישאו אופי דתי. מאז, כל אופיים של ימי הזיכרון נושא אופי של שירים, הקראת שירה ואמה על אמה לא מסויידת לחזן צבאי שמסלסל "ק-ל מלא רחמים". הזיכרון הישראלי לא מנציח את יהדותם של ההולכים ואת אמונתם, אלא את ישראליותם וגבורתם.
ראש הממשלה החילוני מנחם בגין, בשעתו, הציע לבטל את יום השואה. הכוונה היתה לכרסם במונופול ההיסטורי של השמאל במיתוס הגבורה. בגין, אגב, הציע ממניעיו להעביר את כל "הזיכרון" לתשעה באב, ולזכור אז את כל האסונות ואת כל חללי מערכות ישראל והמדינה שבדרך, כולל חללי ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, כשכוונתו היתה בעיקר לתת לגיטימיציה לאחרונים, האצ"ל והלח"י, שהיו מנודים מהזיכרון הקולקטיבי בגלל השתייכותם הפוליטית.
הזיכרון הפך מכשיר רב תכליתי, שמעצביו ניסו לעשות בו שימושים רבים שכוונתם אחת. אגב, בחוק הישראלי עונשו של מי שפוגע בזכר השואה חמור בהרבה ממי שפוגע בערכי היהדות ומי שפוגע בערכי היהדות, לא רק שכלל איננו נענש, אלא זוכה למושב של כבוד בממשלה!
היהדות הנאמנה אינה עיוורת לעובדה שימי הזכרון הישראליים הם מגמתיים וכוונתם לשדר "גבורה". הם רוצים להדהד באוזני ההמון התמסרות מוחלטת, בעבר זו היתה כמעט תביעה פאשיסטית להתמסרות טוטאלית למדינה ברוח השקר ההיסטורי של "טוב למות בעד ארצנו", במקום להחדיר "טוב לחיות בעד אמונתנו". הם רוצים לשכנע שהמוות נאצל מהחיים כשמדובר במדינה, ולא שהחיים היהודים חשובים מהכל, גם אם לעיתים אנו נתבעים למסירות נפש. כוונתם לנכס את העם באמצעות דם הנספים והחללים, בלי להבין שהקב"ה ייעד ארץ ליהודים שילכו בחוקותיו, @1ולא לישראלים!
זו שערוריה שאנשים שפוגעים בכל זיכרון יהודי – "זכר ליציאת מצרים", "זכר למעשה בראשית", "זכור את יום השבת לקדשו", "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך... יום אשר עמדת לפני ד' א-לוקיך בחורב" - ועושים ככל שביכולתם כדי לעקור את הזיכרון הזה, מטיפים בצביעות מאוסה ומנסים לכפות סוג אחר של זיכרון מגמתי שכל כוונתו הוא לעקור את מה שמתבקש מהזיכרון היהודי. הם משלחים חיצי חקיקה בזיכרון היהודי האמיתי, שרק בזכותו ובזכות אלה שנהגו על פיו גם הם נמצאים כאן, ולא במקום שבו נמצאים בניו של הרצל ושאר הוזי המדינה.
היהדות הנאמנה מתנהגת במכובדות ובזהירות מתבקשת. הציבור בעל הזיכרון בן שלושת אלפי השנים, אינו פוגע גם באלה שמנסים לכפות זיכרון מגמתי. בגלל הרגישות, בגלל כבוד הזולת, בגלל ההשתתפות בצער הכבד של המשפחות. כל מי שאורחות תורה לו, נזהר בחילול ד' ואינו נוהג שלא כראוי. אבל לנסות לכפות עלינו המקפידים להעלות זכר קדושים בדרך שיש עמה תועלת לאלה שהלכו לעולמם וגם החי יתן אל לבו?! מי שמנסה לכפות דרך שאיננה רק מעוותת אלא מגמתית ומתוכננת לצרכי סילוף ועיוות ע"י שימוש ציני בזכר ההולכים, זו רשעות פוליטית חסרת תקדים, חוץ מהתקדים של השנים שעברו.
הזיכרון שלהם אינו הזיכרון שלנו. הזיכרון שלנו הוא זיכרון יהודי וכל המתבקש ממנו, ולא זיכרון ישראלי. הזיכרון הזה הביא אותנו ואותם עד הנה, ומהכא עד לנצח. הם לא יכפו עלינו "זיכרון משכיח". ויעלה "זכרוננו" ואורח חיינו למען כל אלה שנהרגו בגלל היותם יהודים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם.
את הטור כתב הרב ישראל פרידמן, סגן העורך הראשי ועורך מוסף "שבת קודש"