קריסת הערכים: מה בין אריק איינשטיין לאסי דיין

עם איינשטיין כולנו הרגשנו איזו שהיא קרבה דרך מחותן שלו שעשה באומץ רב את הצעד המתבקש מאליו לכל מי שטעם את טעם הבוהמה. והנה, דווקא אחרון ההולכים, שנפרד היום ממנעמי העולם הזה, מייצג לצערנו פנים אחרות, אולי אמיתיות יותר, בגוון ימי המדינה החוגגת את עצמאותה המדומה בחודש זה.

ואני, שגדלתי על ברכי ימי קום המדינה, כשהשיח הציבורי היה תמיד על ציונות, הקרבה ויפי הנפש, עטויי מדי צבא מעוטרים בסמלי כבוד, בלוריתם מתנופפת ברוח, בעלי גאוות יחידה, היוו מודל לחיקוי לבני הנוער הצעירים, סחפו ברוח דבריהם את צעירי הצאן אל הקיבוץ, תנועות הנוער ומה לא.

לא היה קל להפריך את האלילות הזו ורבים נפלו ברשת. היה איזה תוכן שהסיט גם את הציבור החרדי מהשקפת עולמו,
והנה אני שומעת היום שמישהו אחר עשה לנו את העבודה. כל גבורתו של איש הבוהמה בעל הייחוס המיוחד הייתה לנפץ את דמות הישראלי הנערץ, להביט במראה ולדעת שמדינת ישראל אינה בבואה של אנשים כאלה אלא מורכבת ממשהו אחר, והוא התריס כנגד כולם ונתן דרור ליצריו האפלים, כי האמין שאלו פניה של התרבות הישראלית עד שכילה את גופו מתוך אותו הזעם והמרד.

לא פעם בייש את אביו בדרכו זו, למרות שבסתר לבו ידע שאלו תוצאות הרדידות בערכים שהנחיל לבנו.

וכאן אני תוהה. מדברים על גיוס בחורים, מדברים על מעגל העבודה, מדברים על הדרת נשים, זועקים על כיבוד "סמלי המדינה" מנסים כל העת ועם כל עט צולע, להטיף לנו, נושאי הדגל המקורי, להזים ח"ו את ערכי התרבות המקורית, האמיתית.

ולא הייתי מעלה את הגיגיי על מסך המחשב שלי או מטרידה את המקלדת הנאמנה אלא מהדאגה שיש בינינו כאלה המאמינים להם, שעלולים לחשוב שיש טעם בדבריהם, שיש איזו משמעות רלבנטית, ובלי משים ניגרר גם אנו אל מחוזות לא לנו.

פעם שחתי לקרובת משפחה ואמרתי כי נראה לי שאין מנוס אלא לשנות את הפתיחות שנוצרה לה פתאום ולהעמיד חומות בצורות מסביב לנו ולהתבצר עוד יותר בתוכנו, ולדעת שאסור לשום רוח אחרת לחדור בין החריצים.

אין לנו תורה אחרת. אין לנו ערכים אחרים. אין לנו סמלים כאלה. לא נשנה את לבושנו, לא את שפתנו, ולא את שמותינו.

לצערנו אנחנו עדיין בגלות בתוך ארץ ישראל הקדושה ואנו נושאי הדגל עד לימות המשיח הקרבים ובאים. נשמור על טוהר המחנה ונדע שכל תחליף אחר אינו בר קיימא.