לא יודע אם זה הזמן הנכון, לא יודע אם בכלל יש זמן הנכון לדברים כואבים וקשים, אך היעדר זמן מתאים אינו מצדיק טיוחה של אמת היסטורית. ישנן עובדות מהימים האפלים שלא נעים לדבר עליהן, אך אי נעימות אינה מצדיקה התעלמות מטעויות קולוסאליות ואיבוד האפשרות לתיקון. עניין השואה הוא רגיש וכואב, אך אילו נשאיר את הכאב במקומו ונפעל רק להנצחתו נחטא לעצמנו, נחטא לקדושים שהלכו ונחטא לדורות הבאים.
יש המאדירים את יום השואה כחובה היסטורית-מוסרית של עם לזכור, וזכירה משמעה עיגון טקס/יום/צפירה בחוק, ויש המתייחסים אליו כאל קפריזה "ציונית" חסרת משמעות. מבחינה הלכתית, אין איסור לקיים טקסי שואה או לעמוד בצפירה, אך גם אין קדושה או מצווה כלשהי לקיימם ככתבם וכלשונם של המחוקקים. מבחינה חינוכית, נראה שיש היגיון בקיומו של יום זה. אנשים לא זוכרים את השואה ביומיום, ובאם קיומו של יום רשמי לזיכרון יכול לסייע בהנחלת ההיסטוריה לדורות הבאים אזי ראוי לעשות זאת. נכון, מגוחך לקדש את לשון החוק, ולהפוך את העמידה בצפירה לקודש קודשים, כביכול מי שלא עומד לא זוכר, אך ניחא, נזק אין בה.
גדולי מתנגדי הציונות לא התנגדו מעולם לחוקי התנועה, "זאת לא "ציונות" אלה דיני נפשות" אמר פעם האדמו"ר מסאטמר לחסיד ששאלו לגבי החובה לציית לחוקי התנועה. במקום שחוק המדינה פועל לטובת הכלל, אין מקום להתנגד לו רק מטעם זה שהוא נקבע בידי "ציונים". "קרא, והא סברא היא?" שואלת הגמ' במספר מקומות. יש בכוח הסברה לקיים דברים, ויום השואה בהחלט סברה יש בו.
עצם זכרון השואה אין בו צורך אם אין המטרה בסופו של דבר להפיק לקח, לא באנו להפוך את המזוכיזם לעניין לאומי. הכאב חשוב כאשר אנו רוצים להפוך את הזיכרון להבנה, ועם הלקח להביא לשינוי חשיבה ודפוסי התנהגות. אין שום עניין לשקוע במוות, אלא יש צורך ואף כורח להמשיך את החיים. לא רק להמשיך את החיים, אלא לתקן את העולם ולנסות לתקן את המעוות. כדי לתקן יש להגיע למקומות הנמוכים ביותר, כי מלמעלה אי אפשר להביא לשינוי.
לא על כל הלקחים מהתופת נעים לדבר, יש לקחים שדווקא היה אינטרס להעלים. לא כי הלקח אינו חשוב, אלא כי העובדות המלמדות אודותיו היו מביכות מידי, חותכות מידי, קשות מידי. כפי שהיה רצון וצורך לניצולי שואה רבים לספר את הידוע להם, כך היו גם ניצולים שעשו הכל כדי שהדברים לא ישמעו, יוסתרו, יועלמו. לא מזדון ורוע עשו זאת, אלא מפחד, מבושה וגם אשמה.
כן, חלק לא קטן מהניצולים חשו בושה ואשמה על עצם היותם חיים, ולא בכדי. לא מעטים היהודים אשר שיתפו פעולה עם האוייב, יש שהסגירו אחרים כדי להשיג לעצמם מזון כפרס, יש שגנבו מאחרים מזון כדי שהם עצמם לא יגוועו ברעב, יש ששלחו אחרים אל מותם כדי שמותם הם ידחה במעט. חלק גדול ממפעל ההשמדה השטני לא היה מצליח לצאת אל הפועל אילולי היו סגנים וסייענים לשטן. פעמים רבות לא הטובים שרדו, אלא דווקא אלו שלקחו חלק ברוע.
אינני בא להאשים באופן גורף, רוב הניצולים (והנספים) קדושים היו. לצערי, אלה שחטאו כלפי שמים וכלפי אדם לא מעטים היו, כך שאי אפשר לפתור את העניין כ"שוליים". ראוי ליתן את הדעת לתופעה, ולעשות הכל כדי שלא תישנה.
בכוונה איני מצביע לא על אדם מסויים ולא על ממסד (יהודי כמובן) שהיו קשורים אל הרוע. לא באתי להאשים, ולא להיפרע מן החוטאים. לא עמדתי בנעליהם, ואין בידי לא הכוח או הסמכות לדונם, ואפי' שהדין הוא רק דיון ציבורי. מה שחשוב זה שנפיק את הלקח, אדם נבחן ברגעיו הקשים וכך גם עם, וקשה לומר שבכללו העם היהודי עמד בסטנדרטים שהוא עצמו הביא לעולם כולו.
חוזקה של שרשרת נמדד לפי החוליה החלשה שבה, וכך גם רמתו המוסרית של עם תלויה בסופו של דבר גם בחוטאיו, כולל הגרועים שבהם. אדם נמדד ברגעיו הקשים, גדלותו ומוסריותו של אדם אמורים לבוא לידי ביטוי בעיקר בשנות הרעב. תורה ומוסר אינם פונקציה של תשומות חומריות, הם אינם מותנים לשנות השפע, אלא פונקציה רק של האדם עצמו בלא כל תלות במצבו. את זה עלינו לזכור, ולהעביר מדור לדור. גם זמנים קשים ואף סיכון נפש אינם מתירים פריצת גדרות המוסר, גם זמנים קשים מחייבים דבקות בעולם הרוח. לעולם, אל יבקש אדם טובה לעצמו במחיר פגיעה בסיכוייהם של אחרים.