מעשה ברבי

סיפר הרה"ג הרב שמואל-יעקב רובינשטיין זצ"ל, שהיה הרב של פאריס:

מיד כשנכנסו הקלגסים הנאצים לפאריס, יצאה פקודה לקיים רישום של כל התושבים, על-פי הדת והגזע שלהם. כוונתם השטנית הייתה שקופה – להכין את יהודי צרפת לקראת 'הפתרון הסופי' – להשמיד, להרוג ולאבד את כל יהודי המדינה. כשהגיעו הפוקדים לביתו של הרמ"ש (כך היה כינויו של הרבי מליובאוויטש באותם ימים), לא היה הרמ"ש בביתו. מחמת הסכנה, נמסרה להם בבית תשובה משתמעת לשתי פנים ביחס לשאלת הדת – "אורתודוקסית" (המלה "אורתודוכסית" משמעותה גם דת יוונית אורתודוכסית, וגם יהודי שומר תורה ומצוות, חרדי). הפוקדים הבינו משום-מה שכוונת הרבנית היא לדת יוונית אורתודוכסית, וכך הם רשמו. אין צורך לציין שהיה זה בגדר הצלת נפשות ממש באותם ימים.

כשחזר הרמ"ש לביתו ונודע לו על כך, אמר הרמ"ש:

- איני רוצה להינתק מהקב"ה והעם היהודי אפילו על הנייר!

הוא מיהר, ללא אומר ודברים, למשרד המרכזי של הרישום, ולהשתוממותם הרבה של הפקידים, ביקש לתקן את רישום סעיף הדת ל"יהודית".

אנו ובנינו

רב חשוב מארץ הקודש ביקר פעם אצל הרבי. במהלך השיחה עורר הרבי את אותו רב על הצורך לפעול למען חינוך הנוער, והרבי הפנה אליו שאלה ישירה:

- מה אתם עושים כדי לתקן את מצבו הגרוע של הנוער ששקוע בסמים ואף למטה מזה?

על כך ענה אותו רב:

- אצל הילדים שלנו זה לא קיים.

הגיב הרבי בפליאה:

- איזה ילדים יהודים אינם הילדים שלנו?!]

ברוך שומר הבטחתו

הרב שלום ה' מניו-יורק, היה חשוך בנים שנים רבות (כשמונה עשרה שנה). בהתוועדות פורים בשנת תשט"ז, הפתיע הרבי ופנה ברבים אל ר' שלום, ואמר לו:

- שיפסיקו לקרוא לך "סידני" אלא "שלום" ותהא שלם בגוף ובנשמה, ולשנה הבאה תיוושע בזרע של קיימא!

כעבור שנה בדיוק נולדה לו בת, וכיום יש לו ממנה דור ישרים יבורך.

הגה"צ רבי ישראל יצחק הלוי רייזמן זצ"ל, ראב"ד הבד"צ של העדה החרדית בירושלים, שהאחים הרבנים ה' למדו אצלו בצעירותם בירושלים, היה מספר את המעשה הזה בהתפעלות והתרגשות גדולה. "להבטיח ברבים ובפרהסיא ילד למי שכבר ח"י שנה אין לו ילדים?!"

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו

בימים שלפני פורים תשי"ג הגיעה לשיאה "עלילת הרופאים". התעמולה הארסית של סטלין ומשטרו נגד היהודים גברה מיום ליום. התחושה של יהודים רבים בכל העולם היתה שכלל ישראל ברוסיה - תחת שלטונו העריץ של סטאלין - עומד בפני סכנה מוחשית נוראה. שום מוצא לא נראה באופק ויהודים בכל העולם שפכו שיחם ודמעותיהם בפני היושב במרומים.

כבכל שנה, קהל גדול נאסף במוצאי יום הפורים להתוועדות של הרבי. בתחילת ההתוועדות אמר הרבי מאמר חסידות על הפסוק: "ויהי אומן את הדסה היא אסתר". כמו תמיד, לפני אמירת ה"מאמר" ניתן היה להבחין על פניו הקדושות של הרבי רצינות ודבקות בלתי רגילה וניכר היה שבעוד דקות אחדות ישמיע "דברי אלוקים חיים", ואכן תוך כמה רגעים אמר את ה"מאמר".

חלפו כמה שעות, במהלכן היו כמה שיחות קודש בענייני דיומא, שירת ניגונים ואמירת "לחיים" כנהוג. ואז, לפנות בוקר, שוב נעשו פני הקודש להבים. שוב ניכרה הרצינות והדביקות המוכרת שכמוה רואים לפני מאמר. כולם הרגישו על פניו הקדושות של הרבי שהוא עומד להשמיע שוב 'דברי אלוקים חיים', למרות שדבר כזה לא אירע מעולם. לא אירע אפילו פעם אחת שהרבי יאמר שני "מאמרי דא"ח" באותה התוועדות.

לפתע, כאשר פניו הק' הולכים ומתלהטים בדבקות עצומה, פתח הרבי ואמר בקול של התרגשות:

- בתקופת המהפכה ברוסיה לאחר מפלתו של הקיסר (הצאר), הורה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע לחסידים שישתתפו בבחירות שנערכו במדינה. בהתאם לכך, הגיע למקום שבו התקיימו הבחירות גם אחד החסידים שהיה מופשט לגמרי מהוויות העולם, ולא ידע כלל מה מתרחש במדינה – שהרי הוא צריך לקיים את ההוראה של הרבי, וכמובן, לאחרי הקדמת טבילה במקווה וחגירת אבנט, כראוי לקיום הוראה של הרבי. לאחר שעשה מה שצריך לעשות בשביל הבחירות, כפי שהורו לו חבריו – ראה אנשים עומדים ומכריזים "הו-רה" [= ברוסית: הידד], ועמד גם הוא והכריז: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...

וכאן תיאר הרבי איך עשה בדיוק אותו חסיד – הוא עצם את עיניו, הרים את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה והכריז שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע".

כשציבור החסידים הנוכח בהתוועדות ראה את הרבי עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו הקדושות יחד כלפי מעלה ומכריז כך שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע" – אף אחד לא הבין מה קורה כאן...

אחרי שהרבי גמר לספר את הסיפור, הסתובב לימינו וסיפר שוב את כל הסיפור, כששוב הוא עוצם את עיניו הקדושות, מניף את שתי ידיו ביחד כלפי מעלה ומכריז שלוש פעמים "הו-רע, הו-רע, הו-רע"... אחר כך הסתובב הרבי לצד שמאלו, ושוב סיפר את כל הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד. ושוב הסתובב הרבי לאחוריו, לעבר זקני החסידים שישבו שם, ושוב סיפר את הסיפור, ושוב הראה בדיוק איך עשה החסיד...

אחרי שציבור החסידים בהתוועדות שמע את המילים המפתיעות והמדהימות שהרבי השמיע, מתוך דבקות, וראה את פניו הק' יוקדות באש-קודש, היו כולם נסערים ונרגשים ומיד הבינו שיש דברים בגו, והדברים שמימיים, נעלמים ונסתרים. ואז, בהתעוררות גדולה, ספונטנית, קמו כולם בבת-אחת על רגליהם כשהרבי סיים לספר את הסיפור, וכל המסובים הכריזו יחד בהתרגשות שלוש פעמים: "הו-רע, הו-רע, הו-רע"...

מיד אחר כך פתח הרבי ואמר את המאמר השני, על הכתוב "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". לאחר ההתוועדות דיברו החסידים ביניהם על הפלא שבאמירת המאמר השני, ובמיוחד על הסיפור שקדם למאמר. כמה מזקני החסידים התבטאו שבוודאי הרבי פעל עניין גדול ונורא הקשור למה שמתרחש 'במדינה ההיא'.

ואמנם כעבור שלושה ימים העולם עצר את נשימתו לשמע החדשות המסעירות. התברר כי שליט-השליטים, הצורר סטאלין יימח שמו, מת באופן פתאומי ממש במוצאי פורים, בזמן ההתוועדות אצל הרבי.

גם אם קשה לקרוא על העיר מוסקווה את הביטוי "צהלה ושמחה", המוני היהודים נשמו לרווחה. הם לא יכלו לתאר לעצמם סיום יותר פלאי ומוצלח לעלילת הרופאים. העצורים שוחררו והסיפור נגמר. בעקבות מותו של השליט העריץ השתנה המצב ברוסיה תכלית שינוי, אסירים רבים שוחררו ותמה תקופה נוראה בחיי יהודי רוסיה.

לא על-ידי מלאך

בחג השבועות תשמ"א, הסביר הרבי את ההבדל בין עבודתו של מלאך לעבודתו של יהודי:

- כששואלים מה מדויק יותר – ציור או תמונה של מצלמה – ברור שכל בר דעת יענה שתמונת המצלמה מדוייקת יותר. הציור הכי טוב של הצייר הכי מומחה לא מגיע לדיוק של התמונה שצילמה המצלמה.

ואם-כן לכאורה מאד תמוה: איך ייתכן שציור שהוא פחות מדוייק מתמונה יכול להיות שווה מיליוני דולרים, ואילו התמונה שתמיד יותר מדוייקת מהציור שווה לכל היותר דולר או שניים או שלושה?

והתשובה היא:

א. את התמונה עושה המכונה, המצלמה. אדם יכול ללחוץ על הכפתור ולצלם בלי להשקיע כלום מכוחותיו, לכן היא שווה רק דולר או שניים או שלושה. הציור, לעומת זאת, הוא מעשי ידי אדם. הצייר מתייגע ומשקיע בציור את כל-כולו, בריכוז רב ומתוך ניצול כישרונותיו – לכן הציור שווה הרבה יותר ועשוי להגיע גם לשווי של מיליוני דולרים.

ב. (משום כך גם) תמונת המצלמה אמנם הרבה יותר מדויקת מציור, אך לאידך בציור עשוי להיות הרבה יותר 'חיות' מאשר במצלמה.

זה בדיוק ההבדל – אמר הרבי – בין עבודת המלאכים לעבודת הנשמות של בני-ישראל:

עבודת המלאכים היא בדיוק מוחלט. הם אינם עושים שום טעות, שום סטייה ממה שנצטוו, "זיי פירן אוייס די כוונה בתכלית השלמות", אך הם כמו מצלמה, כמו מכונה, הם לא השקיעו כלום בעבודתם כי לא היו צריכים להתגבר על שום יצר הרע. לכן, כמו בתמונה של מצלמה, ערך עבודתם לא שווה הרבה.

היהודי, לעומתם, עבודתו אינה מדוייקת. ייתכן שהוא חוטא לא פעם, יש בו אפילו סטיה גדולה ממה שנצטווה, אך הוא לא מכונה. הוא עושה הכל ביגיעה ומשקיע בעמל את כישוריו. הוא זה שנאלץ להתמודד כל העת עם היצר הרע ולנצל לשם כך את כל כוחותיו – לכן, למרות שעבודתו אינה בשלמות לפי הכוונה ממש, ולעתים אפילו רחוקה מאד משלמות, אך השווי שלה עשוי להגיע גם לעשרה מיליון דולר, בהתאם לכוחות שהשקיע.

זו למעשה היתה התשובה שניתנה למלאכים כשביקשו לפני מתן תורה "תנה הודך על השמיים": וכי ייצר הרע יש בכם? לכם מגיע לקבל את התורה? דווקא לנשמות כאן למטה מגיע לקבל את התורה, כי עבודתם שווה וחשובה ונעלית לאין ערוך מעבודתכם.

ביד חזקה

סיפר הרב בייקר, מרבני קווינס (ובסוף ימיו תושב סביבות ירושלים):

הרובע שבו התגוררתי 'נשתחר' לגמרי, כך שרוב רובם של היהודים נטשוהו והתיישבו בשכונות אחרות. אף-על-פי-כן היה המקווה שבבניין בית-הכנסת המפואר פתוח כל לילה, כשהאשה הבלנית באה מדי ערב במסירות-נפש. כשהתפלאתי על עמידתה האיתנה והנחושה אל מול הסכנה הפיסית, והתעניינתי אצלה על כך – נדהמתי לשמוע כי מטעם הרבי מליובאוויטש מטלפנים אליה מזמן לזמן ומעודדים אותה שלא לעזוב את מלאכתה כל זמן שנשים יהודיות עדיין מתגוררות שם.

הסיפור עדיין לא תם. לימים החליט רב בית-הכנסת למכור את הבניין המפואר לגויים, כנוהג הנפסד בכגון זה בשכונות רבות, ומקווה הטהרה עמד אפוא בסכנה מוחשית. להחשת ביצוע המכירה שם בעל הבית מנעול על פתח המקווה, כך שהבלנית לא תוכל לפתוח וממילא יינטש.

למדתי - מספר הרב בייקר - "קל וחומר" בעצמי, מאותה אשה צדקנית, וגיליתי תעוזה. פרצתי את המנעול בכח למען לא תיפגע טהרתן של ישראל, ואכן המזימה סוכלה.

כאשר ביקרתי אצל הרבי וסיפרתי לו על כך, אורו פניו הקדושות משביעות רצון, והפטיר:

"תבורכנה הידיים שעשו את המעשה הטוב הזה".

ומספר הרב בייקר:

כיום, למרות זקנותי המופלגת ואבריי החלשים – שתי ידיי בריאות ורעננות להפליא כמו של בחור צעיר...

בזיכרון טוב

כותב הגאון הצדיק רבי אלחנן היילפרין שליט"א גאב"ד קהילת היראים בלונדון:

"בעת שהרבי מסאטמר זצ"ל ישב שבעה, בא אליו הרבי מליובאוויטש זצ"ל לנחמו, ושוחח כשעתיים בענייני תורה שמותר לדבר בהם באבלות, וכשהרבי יצא, התבטא האדמו"ר מסאטמר: "ער האט א'חד בדרא'דיקער זיכרון" [הזיכרון שלו הוא "חד בדור"], ולמידת זיכרון כזו כמו שהייתה אצל הרבי, אי-אפשר להגיע אלא על-ידי דבקות מוחלטת בקדוש-ברוך-הוא. כידוע הפירוש על "אין שכחה לפני כסא כבודך", שמי שהוא עומד תמיד "לפני כסא כבודך" אין לגביו שכחה כביכול." # רגלים להם

כשרגל אחת חולה

עיתונאי לא דתי, שאל את הרבי ב'יחידות' (זה היה בתקופה שכמה אנשים דתיים בארץ נתפסו בשחיתות ובמעשי גניבות): מה שווה להיות דתי אם תופסים אנשים דתיים בשחיתויות כאלו?

ענה לו הרבי:

- אם לבן-אדם יש רגל אחת בריאה, ורגל שנייה חולה שצריכים לכרות אותה רח"ל, האם יאמר מה שווה לי הרגל הבריאה תכרתו גם אותה? חס-ושלום. אותו דבר כאן: זה שאותו יהודי דתי עושה דברים שלא יעשו - זו הרגל החולה. זה שהוא דתי ומקיים תורה ומצוות זו הרגל הבריאה. כמובן שצריכות להיות שתי רגלים בריאות. זה המצב הנורמלי והרצוי. אך כשלמישהו רגל אחת חולה אי-אפשר לומר 'מה שווה הרגל הבריאה'.

כי ישמע.. את קולי תחנוני

סיפר הרב יהודה לייב גרונר:

את הסיפור הראשון שמעתי מרב צעיר שאינו חסיד חב"ד, שסיפרו במסיבת בר-מצווה בקראון-הייטס:

הגיעה אליו אישה קשת-יום שסיפרה לו על בעלה שעזב אותה לפני כך וכך שנים ואינו מוכן להעניק לה גט. האישה ביקשה מהרב להתערב למענה ולפעול על הבעל שיגרשה. הרב ניסה את יכולתו אך ללא הועיל. כמה זמן לפני פסח הגיעה האישה למשרדו ואמרה לו שאינה עוזבת את המקום לפני שיסדיר את עניינה. חשב הרב וחשב, עד שלפתע הבזיק במוחו רעיון. הוא הציע לאישה לנסוע לאהל של הרבי מליובאוויטש ואף דאג שיסיעו אותה לשם. האישה כתבה פתקא ובו ביקשה שייתן בדעת בעלה מחשבה להסכים לתת לה גט. היא נכנסה לאהל לומר תהילים ולקרוא את הפתקא שכתבה.

מספר הרב:

- רבע שעה אחרי שעזבה את האוהל, מצלצל הטלפון של האשה. על הקו היה עורך-דינה שביקש לשוחח עמה. הוא סיפר לה בהפתעה גדולה כי לפני כרבע שעה התקשר אליו הבעל ואמר כי שינה את דעתו והחליט לתת לה גט.

האשה, אחוזת התרגשות ותדהמה, התקשרה אלי מיד וסיפרה לי על הנס הגדול שזה עתה התחולל. בתוך שעות אחדות נקבעה פגישה בבית-הדין, והכל בא על מקומו בשלום...

"לעושה נפלאות גדולות"

מיומנו של אחד התלמידים, פסח תשכ"ט:

"בעת שהגיעו בהגדה ל"לעושה נפלאות גדולות" שבהלל, הגביה לפתע הרבי את קולו ואמר פסוק זה בקול רם מאד ובהתרגשות גדולה, ולא אמר פעם אחת, כנהוג, אלא חזר על זה שלוש פעמים וכל פעם בקול רם יותר ובהתרגשות גדולה יותר. במוצאי החג נודע כי ממש באותן דקות שהרבי אמר הפסוק נפל פגז בחדר-אוכל של אחד המוצבים בסיני והיה יכול לגרום ח"ו להרג הרבה מאד חיילים ובנס גלוי הפגז לא התפוצץ כלל."

ובקרב קדושים

כותב הגאון הצדיק רבי אלחנן היילפרין שליט"א, גאב"ד קהילת החרדים בלונדון:

"באחת משיחותיי עם הגאון הצדיק רבי משה מונד זצ"ל אב"ד מיקולייב, שהיה מחשובי חסידי בעלזא בדור הקודם, שהתגורר בפאריס ואחר-כך בלונדון ושם מנו"כ, הזדמן לנו לדבר אודות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל.

והנה, ברגע שהזכרתי את הרבי, אמר הרב מונד בהתרגשות רבה:

- "הליובאוויטשער רבי הוא איש קדוש".

אני, שהכרתי אותו שאינו רגיל להגדיל ולפאר את הצדיקים שאינם מאדמו"רי בעלזא, התפלאתי שמתבטא בלשון זה אודות האדמו"ר מליובאוויטש, ואז הוא סיפר לי:

- פעם נזדמן לי לנסוע ברכבת בין-ארצית באירופה בדרכי מפאריס לוורשה. והנה הבחנתי באברך בעל צורה עדינה ומרשימה שחיפש את התא שלו והתיישב באחד המושבים מתוך הארבעה שהיו בתא. לאחר כמה תחנות, נכנסה נוכרית אחת לאותו התא לפי המקום שהיה רשום לה בכרטיס, ואז קם אותו אברך, יצא מהתא (אף על פי שהיה פתוח והיו שם עוד אנשים) ונעמד בירכתי אחד הקרונות, וכך היה שקוע בלימוד בגמרא קטנה שהייתה בידו במשך כעשר שעות (!)

כל זה נמשך החל מזמן קצר לאחר תחילת הנסיעה שיצאה בשמונה בערב מפאריס, עד שהגיעה לתחנת קטוביץ ב-7.30 בבוקר. נוסעים עלו וירדו, רוכלים הסתובבו, וכל הרעש וההמולה כלל לא נגעו ולא פגעו באותו אברך, שעמד ולמד בלי הפסקה לרגע אחד.

נפעמתי מאוד מן המחזה, אבל לא ידעתי מיהו האברך. בתחנת קטוביץ ירדו הרבה נוסעים וגם אותה נוכרית. האברך ראה שהתא התפנה ונכנס לשבת והמשיך ללמוד.

בהגיע הרכבת לתחנה בוורשה, ראיתי קבוצה מחסידי ליובאוויטש שבאו לקדם את פני האברך בבית הנתיבות, ואז נתברר לי כי זהו חתנו הצעיר של אדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש."