ושוב, בריטואל קבוע של משהו כמו פעם בחודש, התקיימו היום הפגנות מחאה על הבחור שלא התייצב בלשכת גיוס ומצא עצמו בכלא. ההפגנה התנהלה כמובן על פי הנוהל הקדוש – חסימת תנועה בלב שכונה חרדית, שריפת פחים וחניקת השכנים בעשן, פיזור אשפה, קצת התפרעויות, קצת מכות משוטרים, קצת מעצרים וכמובן לתת פוזות לצלמים השונים. קידוש השם על פי כל אמת מידה, לתפארת מדינת ישראל.
לא הצלחתי להבין מה ההיגיון בחסימת מאה שערים במחאה על הגיוס, כביכול הסבל של השכנים החרדים משמש כשוט מאיים על צה"ל. על פי אותו היגיון אפשר גם לשרוף חנויות במאה שערים במחאה על מצעד התועבה בניו יורק, אותו אפקט. לא יודע מי יוזם ומארגן הפגנות אלה, אבל ללמוד הוא כנראה לא ממש יודע. אם היה יודע לפרק סוגיה, היה מבין שלדפוק את השכן בעשן טיטולים בערב החג לא בדיוק ירתיע את היושבים בקריה בתל אביב. כנראה קרא עיתון כלשהו ונסחף בהשקפה הנשגבה עד ששכח שיש פער בין תעמולה לבין המציאות, וניסיון בהפיכת התעמולה למציאות הופכת את המאמין בה לפתי.
הבעיה של ההסברה החרדית, אם זו בכלל קיימת, היא בכך שהיא מחטיאה שוב ושוב את מטרתה, ואף אחד לא עוצר לבדוק למה. הקול החרדי אינו מושתק בתקשורת, להיפך, הטיעונים הנשגבים נגד גיוס הרי נטענו ונחשפו בכל כלי תקשורת אפשרי. חברי כנסת התראיינו, מפגינים הסבירו, מסבירנים שונים הופיעו בתוכניות טלוויזיה. נאדה, אחד מאלה לא השפיע על דעת הקהל. לא מפתיע, כך קרה גם בסיבובים קודמים, כך היה בשנים קודמות ונראה שכך ימשיך להיות בשנים הבאות. אף אחד לא עוצר לשאול הרי אם הקול החרדי נשמע ומוצג מדוע אינו מתקבל על הדעת ואינו מתיישב על הלב. עולם כמנהגו נוהג, והעויילם גויילם.
רחובות גאולה חסומים בערב פסח (צילום: שלומי כהן)
כאשר מעוניינים להסביר משהו יש להתאים את המסר לקהל אליו פונים, כאשר פונים לצרפתי יש לדבר עמו צרפתית, כאשר פונים לילד יש לדבר עמו באופן ילדותי ופשוט, וכאשר פונים לציבור הישראלי יש לדבר עמו ישראלית. צריך קודם כל להבין מה חשוב לו, מה מעניין אותו, מה עולם המושגים שלו, ולשם לכוון מסרים. הנציגים החרדיים מדברים תמיד אך ורק בשפתם הם, שפת העיתונות המפלגתית, וכאשר דעתם לא מתיישבת על הלב מנסים המפגינים להשלים המלאכה ולהציג את המסרים באופן וולגרי. כי מה שלא הולך באופן תרבותי אולי ילך בהפגנה פראית על חשבון איכות החיים של תושבי מאה שערים.
הבעיה בעיתונות המפלגתית היא שאינה יודעת לפנות לצד השני. מבחינתה אין צד שני, יש רק השקפה אחת ויחידה. הכותבים לא יודעים להסביר עצמם אלא במעמד צד אחד, כאשר אין שום אפשרות להיחשף לתשובות והתגובות של הצד שכנגד. אין צורך במאמץ אינטלקטואלי כלשהו כדי ליצור תעמולה, באין צד שני הכל הרי פשוט, בהיר וברור. אבל, כאשר קוראי המפלגתון נצרכים לייצג את השקפתם בתקשורת, ושם כבר הצד השני קיים ונושך, הם נתקלים בקושי עצום. מסתבר שבצד השני יודעים להשיב, ואף אחד בעיתון המפלגתי לא הכין אותם לזה.
בהגדה ראינו שיש להסביר דבר לכל אחד בשפתו, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, לכל אחד אופן הבנה אחר. אם נשכיל לעצור את האיוולת, ולהבין את הצד השני קודם שנפנה אליו, יש סיכוי להביא לשינוי.
- הטור הקודם של דוד רוזנטל: אל תאפשרו התערבות בחינוך