ארבעה חרדים הורשעו בפרשת הולילנד. לא שמעתי אף מילה של חשבון נפש. כי אנחנו תמיד צודקים. זה תמיד אנחנו מול האחרים, אנחנו והם. הם תמיד זדוניים, ואנחנו? מה יש לדבר, תמיד צודקים. חילוניים, גויים, כולם אפס.
גם לופליאנסקי, לדוגמא, צדק. הוא לא רק צדק, אלא עשה מה שצריך לעשות. אדרבא, הוא היה צריך לעשות יותר, שהרי זה למטרות חסד. הוא צדיק. השופט פשוט שונא אשכנזים, שונא ספרדים, שונא חרדים. הוא סתם פרובוקאטור. רק כך ניתן להסביר איך הורשעו ארבעה חרדים. או איך גילו זיופים בבחירות בבית שמש.
כנראה שאף פעם לא נלמד. לא נלמד לומר טעינו, כי הרי אנחנו תמיד צודקים. צדיקים. לא יתכן אחרת. פשוט, לא יתכן. רק טפיחות על השכם. התגלמות הצדק האבסולוטי. גם אם אנחנו לא צודקים, אנחנו צודקים. כי יש רשעים מוחלטים וצדיקים מוחלטים. כי תמיד אנחנו בבחינת את שלנו אנו נוטלים. הרי מגיע לנו. בכל מקרה, ובכל אופן. תמיד מגיע לנו, שהרי בני מלכים אנו. מתי נשמע פעם טיעון שאולי השחיתות החילונית גוברת, כי אנחנו החרדים לא מדקדקים מספיק בעצמינו? אין סיכוי. מה שכנראה כן יקרה, שעוד מעט יפורסמו ארבע קלטות של אני זכאי.
אני יודע שרבים יאמרו שזה לא הזמן לביקורת. שהרי אנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת תרבות. זה לא נכון ולא רלוונטי. זה גם בכלל לא עניין אישי, כי חלילה להיות ממדיחי אבן אחר הנופלים. ומלבד זאת, לכולם יש זכויות רבות. בהקשר זה, ודאי שלופליאנסקי הוא מגדולי בעלי החסד באומה וראוי לכל הערכה והכרת הטוב. אך כאן, הוא פשוט טעה. ולא רק הוא, גם האחרים.
וזו בדיוק הנקודה המקוממת: קורה שטועים. קורה שמועדים. אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו ולניסיונותיו. והניסיונות והפיתויים שבשררה, הם גדולים מאוד. הייתי קצת באותו מקום, ואני יודע. אך הבעיה היא שאצלנו אף פעם לא טועים. רק אחרים טועים. לכן, נקבל את כול המורשעים בשירה וריקודים. ככל שעבירותך הציבוריות יגדלו, כך תינשא גבוה יותר על כתפיים. כי הרי אתה סמל גדול יותר לנרדפות היהודית של כל הדורות.
זה נובע מתחושה של היבריס. אנחנו סגולה, והם קליפה. כולם לא נוצרו אלא לשרתני. זה גם נובע מתחושת נרדפות מתמדת, הכול שמד ואושוויץ, וממילא במצב כזה, הכול מותר. עם התחושות המעורבות של התנשאות ונרדפות, הותרה הרצועה.
ואז גם נגיד כך: אנחנו בעצם רק מזכים אותם. הם ממילא גונבים. כולם גנבים ורוצחים, ואנחנו מצילים אותם מעצמם. המטרה מקדשת את האמצעים, וכדי לעשות חסד, אין שום בעיה לנצל את השררה, כי לכך היא נוצרה. ובכלל, זו הפליה מתקנת של שנים עשוקות. דמעות ומעות העשוקים.
סיפר לי פעם חרדי בעליו של גמ"ח, שיש כאלה שלא מחזירים לו את הכסף ואומרים לו שלא יתבע אותם, כי זה נגרם לו במקום שהוא יקבל מחלות. באי החזרת הכסף, הם מצילים אותו. כל הוראות ההיתר למיניהן, אינן אלא פתח לשחיתות מוסרית. מי שישקר ויגנוב לשם שמים, סופו להיהפך לגברא של שקרן וגנב.
יש גם חוסר ההבנה בסיסי של הצורך בהכרת הטוב. גם אם תהום אידיאולוגית פעורה בינינו, וגם בהתחשב בכך שבאמת קיימת כיום מגמה לפגוע ביהדות החרדית. אם רופא חילוני יציל את ילדך, גם אם הוא מצביע יש עתיד, תכיר לו טובה גדולה. החיים הם מורכבים. אין רק שחור לבן. ויש חובה להכרת הטוב וגם לביקורת עצמית. זו אינה חולשה, זו חובה.
דווקא עלינו, כמגזר המרבה להטיף מוסר לאחרים, לעיתים רבות בצדק, לשמש דוגמא לניקיון כפיים עילאי. כי כך גם היו גדולי הדורות. מה רב המרחק בין הגדרת חילול השם של הנוטל כסף בהקפה, למוסר הפרטי והציבורי המתגלם בנו כיום. ומה גדולה החובה של מגזר שהציפיות ממנו כה רבות ומרשימות.
אך אני משוכנע שלא נשמע ביקורת. לכל היותר מאמר זה יזכה בביקורת. כי הרי לופליאנסקי הוא צדיק. אלה שזייפו בבית שמש, גם הם צדיקים. חברי הכנסת הדתיים שהורשעו בשחיתויות, גם הם צדיקים. כולם רק רוצים לרמוס אותנו. כי מה יש לדבר, הרי זה לגמרי ברור, תמיד נדע, ממש תמיד, וידעו גם אחרים, כל העולם, שאנחנו ואפסנו עוד.