המגזר החרדי זוכה כיום לתשומת לב בלתי רגילה, ולהתעניינות גדלה והולכת בתקשורת. פעמים לטובה פעמים להיפך, פעמים סתם. כל קבוצה המנהלת אורח חיים השונה מן המקובל תזכה לתשומת לב, והחרדים לא חריגים בכך. על החרדים עוברים הרבה מאד תהליכי עומק ושינויים עצומים, חלקם גלויים לעיין כל חלקם רק לעיני מביני עניין. התופעה הכי מעניינת היא שאף אחד לא חוקר על עצם ההגדרה, האם בכלל יש דבר כזה ציבור חרדי? אחרי מחשבה, התשובה ברורה: אין ציבור כזה. יש אגדה כזו.
כדי להגדיר אנשים כקבוצה, צריך למצוא להם מכנה משותף אשר יכול לשמש כקריטריון. אם אדם עומד בקריטריון הוא נחשב כחלק מהקולקטיב המוגדר, אם נעדר הוא אותו – הוא בחוץ. הגבולות צריכים להיות ברורים, אם אינם ברורים אזי אינם קריטריון. על פי מבחן זה האם אפשר לבחון מיהו חרדי? אם ננסה לקחת את שמירת המצוות כקריטריון, אזי הרבה מאד "מזרוחניקים" יחשבו כחרדים לכל דבר ועניין. אם ננסה להיתלות בהגדרה סוציולוגית-חברתית, אזי הרבה מאד אנשים אשר מזלזלים למדי בשמירת מצוות – ואפילו חילונים גמורים – יחשבו לחרדים. כלומר, חוץ מהעובדה שכולם יהודים אין באמת מכנה משותף ברור, ויהדות לכשעצמה, כידוע, כוללת שמונים אחוזים מהחיים בין הירדן לים.
המציאות היא שהחברה החרדית מורכבת מאוסף של קבוצות שונות, קהילות מגוונות מאד ואידאות שונות. כל קבוצה רואה את אופן החיים האידאלי באופן אחר. כל קהילה יש לה את מורי דרכה. לצערי, פעמים גם ישנה תחרות ואף איבה בין קבוצות שונות. כך אגב היו היהודים מאז ומעולם, תמיד היו קהילות שונות אשר אורח חייהן היה שונה מבחינה רעיונית. אין בכך דבר חדש.
אז איך נולד ה"ציבור החרדי"? כי היה לשני גורמים אינטרס ליצור ציבור שכזה יש מאין – האנטישמים והפוליטיקאים. אלה משלימים את אלה. לשונאי הדת קל ונוח להכליל את כל היהודים החרדים כגוף אחד. הם כולם משתמטים, כולם לא עובדים, לא משלמים מסים, גונבים ועוד כהנה וכהנה. מאידך, אלה הבאים לייצג את החרדים נוח להם שכולם מגובשים סביבם כגוף אחד ומצביעים כאיש אחד. הרי אם שונאים את "כל הציבור החרדי", אזי גם "הציבור כולו" יצביע עבורם בבחירות. אי אפשר לפוליטיקאי החרדי בלי האנטישמי, ולאנטישמי בלי הפוליטיקאי. בדואט מתואם יצרו יחדיו את ה"ציבור" הווירטואלי הגדול ביותר בישראל.
התהליך הליטאי: עמל התורה פינה את מקומו לקמיעות
אם בתהליכים וקהילות עסקינן, אי אפשר להתעלם מתהליך מעניין של היעלמות האידאולגיה ודרך החשיבה הליטאית הקלאסית. עמל התורה, הקשר הישיר לקדוש ברוך הוא בלא מתווכים, הולכים ונעלמים. בעיתונות החרדית, גם זו הליטאית, מופיעים גדולי התורה הליטאים באופן שלא ממעיט במאומה מהגישה של מספרי סיפורי החסידים המפורסמים.
אותות, מופתים, ניסים, קמיעות, ברכות ועוד ועוד. כל המאפיינים אשר היו לזרא ואף לבוז אצל לומדי התורה הליטאים בדורות האחרונים, היום מופיעים בריש גלי. כל התרמה מתחילה ונגמרת בסיפורי מעשיות (ואף התפרסם ההסבר שניתנה הרשות למספר להגזים ככל שיצטרך, כדי לגרום להמון לתרום), הבטחות, ישועות, שעות מיוחדות של פעם באלף שנים כל פעם למשהו אחר ועוד. ידו היצירתית של המפרסם נטויה למצוא סגולות חדשות שלא שיערום רבותינו, והיהדות הליטאית שותקת, ונעלמת. חבל על דאבדין.
כמעט יחיד בדור עמד הרב עובדיה ושמר על כבוד התורה, מאד לא אהב סיפורי אותות ומופתים אשר סופרו אודותיו "מה, אני בבא?", היה שואל. היום, אין מי שישאל.