1.
בין החדשות היבשות של השבוע – מאובמה ועד דני דנון – קרו פתאום שני דברים שהציתו את הדמיון והטריפו את מערכות החדשות: האירוע הראשון הוא מסיבת העיתונאים המרתקת של המדענים שדיווחו על הרגעים הראשונים שאחרי המפץ הגדול, והאירוע השני הוא ההיעלמות הדרמטית של המטוס המלזי שהפכה לתעלומה חובקת עולם. פתאום התודעה שלנו נזרקה אל רגעי בריאת העולם ואל המחשבה איך הכול התחיל, וגם אל חידה מסתורית ומפחידה שבה הכול פתוח, ושמזכירה מאוד את ספרי המתח והריגול המסעירים של ילדותנו. וואו. כמה קשה לחזור לשמוע אחר כך על סיכום מושב החורף של הכנסת.
2.
השבוע פרסמה לשכת ראש הממשלה סרטון מצויר לסיכום שנת כהונתה הראשונה של ממשלת ישראל ה-33. אלה רק חלק מרשימת ההישגים שהקריין החביב מזכיר: כבישים ורכבות לנגב ולגליל, תחנת רכבת בשדרות, ירידה באבטלה, הקמת גדר בדרום הארץ שבלמה כניסת מסתננים, חינוך חינם מגיל שלוש, שמיים פתוחים בתחום התעופה ועוד. בסוף מוצגות גם תכניות לשנה הבאה.
בשני תחומים לא מוצג כל הישג. עם כל הכבוד לטיפול ביוקר המחייה, ויש כבוד, מעניין למה לשכת נתניהו החליטה להתעלם משני תחומים אלה לחלוטין: ובכן, מדובר בנושא הקטן ושמו ימין-שמאל, ובעוד נושא מינורי ושמו דתיים-חילוניים. המו"מ המדיני לא מוזכר כלל. האם ההישג הוא בכך שהוא מתקיים או בכך שהוא לא התקדם? האם בנייה ביהודה ושומרון היא הישג, או שמא שחרור אסירים? למה הקריין לא מספר "המשכנו לבנות בגילה, הר חומה ורמת שלמה כדי לשמור על ירושלים מאוחדת"? או מדוע אינו אומר "ניהלנו משא ומתן כדי להגיע להסדר עם הפלסטינים בעידוד האמריקנים"? שקט, אף מילה. כך גם ביחס לחוק הגיוס, חוק הגיור ועוד שלל נושאי דת ומדינה שהעסיקו את הקואליציה השנה וצפויים להעסיק גם בשנה הבאה. האם נתניהו בעד? נגד? או חושב שלא נשים לב? טוב, להגיד שאנחנו "אומת סייבר" זה תמיד נחמד.
3.
פרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתחילה בטרגדיה. בעיצומה של חגיגת חנוכת המשכן, כשהעם כולו שמח ונרגש, מתים שני הבנים של אהרון הכהן, נדב ואביהוא שמם. הנימוק: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". מהי אותה אש זרה? פרשנים רבים ניסו להסביר מה היה חטאם של השניים. יש טוענים כי הם נכנסו למשכן שיכורים לגמרי, יש מסבירים שהם כפרו בסמכות של משה רבנו, ויש אומרים שהם המציאו מליבם הוראות הפעלה חסרות בסיס ויישמו אותן במשכן. כך או כך, "אש זרה" היא ביטוי לשוני שמסמל מאז התלהבות יתר ופריצת גבולות. לצד הסכנה של לא להאמין כלל, מציבה התורה השבוע סכנה נוספת: להאמין יותר מדיי. להתרגש עד כדי שיבוש. הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך: "לא התחום האפל של התרגשות הנפש והדמיון, אלא דעה צלולה ושכל חריף ומפוכח, הם הנדרשים לכל מעשי המצוות. בני אהרון מתו מתוך שהלכו שבי אחרי התרגשות ליבם, ומכאן הלקח לכל מורי העתיד: אל ילמדו את מה שליבם אומר להם, ואל יהיו בעלי דמיון טועה ומתעה".
4.
ומהאש הזרה לעל-האש: הפרשה עוברת בהמשך לפירוט מדוקדק של חוקי הכשרות, כללים שמשפיעים ומעצבים אלפי שנים את הבית היהודי ואת השולחן היהודי. "זאת החיה אשר תאכלו", אומר משה רבנו לבני ישראל ומתחיל להציג מהן החיות הכשרות, ומפרט גם מהן החיות הלא כשרות. שפן, ארנבת, שרצים ועוד. המילה חזיר מופיעה גם היא בתורה לראשונה, כחיה שאסור לאכול. דורות רבים יעסקו בנימוקים ובטעמים לחוקי הכשרות ויסבירו מה התועלת בהם ומדוע חיות כאלה מותרות ואחרות אסורות. הפרשה עצמה לא מציגה נימוק רציונלי אלא משתמשת במילה קדושה, ומסכמת את רצף ההוראות כך: "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם".
5.
יום שלישי, שש בערב, מעבדת התיקונים המרכזית של "סלקום" ברחוב כנפי נשרים בירושלים. כשאתה נותן את הסלולרי לתיקון יש לך המון זמן פנוי לחשוב ולהסתכל על העולם, וכך עשיתי. כך גם גיליתי שבערך שליש מנותני השירותים בסניף היו חרדים. חלקם גם הסכימו להצטלם, והתמונה מופיעה כאן למעלה. "המנהל שלנו פשוט אוהב עובדים חרדים", אמר לי אחד מהם בחיוך, "אנחנו כנראה עובדים מעולים". הסתכלתי עליהם ונזכרתי בנקודה שנשכחה קצת בהמולת הקרב סביב חוק הגיוס: החוק החדש מוציא בימים אלה אלפי צעירים חרדים לשוק העבודה. במקביל אלפי אקדמאים חרדים נמצאים בשלבי סיום התואר. האתגר אינו רק שלהם, אלא של החברה הישראלית כולה. האם היא בשלה לקלוט אותם? האם המעסיקים אכן ירצו שחלק מה"פרונט" של החברה שלהם יהיה עם זקן ופאות? האם בחברת היי-טק בהרצליה או במשרד עורכי דין בתל אביב בכלל מחכים להם בזרועות פתוחות? זו שעת מבחן אמיתית. כי אולי, בעצם, יותר קל לקטר בשיחות סלון על הדוסים האלה שלא עובדים, מאשר באמת לעבוד איתם ולפגוש אותם במעלית במשרד? מי צריך את כאב הראש הזה, של עורך דין שמביא מהבית סנדביץ-בד"צ ולא יוצא עם החבר'ה למסעדה לא כשרה? איך אפשר לעבוד עם חרדית שלא תבוא למסיבת הסילבסטר של החבר'ה במשרד?
האתגר החרדי הגדול הוא לשמר את הזהות החרדית גם מחוץ לחומות. לחזור הביתה בשלום. האתגר החילוני הגדול הוא לגלות אפס גזענות במהלך הזה. ישראלים רבים יצטרכו לשאול את עצמם בכנות: האם אנחנו רוצים את האנשים האלה במרחב, או שאולי עדיף שיישארו בגטו שלהם, בלי להפריע לנו? הם מוכנים כעת לבוא למחוזותינו, אבל איך אנחנו נגיב? האם מחזה של מאות חרדים שבאים כל בוקר לסיטי התל אביבי כעורכי דין, לא כדי להניח תפילין לעורכי דין, הוא מפחיד או מבורך?