מבחן הדיסקית • טורו השבועי של ידידיה מאיר

השבוע נזכרתי איפה פגשתי לראשונה את יוני שטבון. טוב, זו לא כזו חוכמה: בקושי עברו שנתיים מאותו לילה חורפי שבו השתתפתי בדיון הסוער בתוכנית 'פוליטיקה' בערוץ הראשון. עודד שחר כינס פאנל מיוחד לדיון ב"הדתה" של צה"ל. כלומר בעובדה המטרידה שיותר ויותר צעירים חובשי כיפות סרוגות מגיעים לעמדות מפתח בצבא. בין המרואיינים: חילוני-שמאלני, עיתונאי דוס מחמד (אני), הרב רונצקי ובחור אלמוני בשם יוני שטבון. מצד אחד המנחה סיפר שהוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל על גבורתו במלחמת לבנון השנייה, מצד שני הוא ממש לא הקרין מאצ'ואיזם צבאי, אלא להפך, ענווה וצניעות. כשנגמר הדיון ופתחתי את הסלולרי ראיתי שמחכים לי שלושה מסרונים. חשבתי שאלו תגובות על הדברים שאמרתי שם, אבל לא, אף אחד מהמסמסים לא התייחס אליי. כולם שאלו במילים כאלה ואחרות "תגיד, בן כמה הקצין הזה שישב לידך? הוא פנוי? יש לי רעיון לשידוך בשבילו!". אז בדרך החוצה לאוויר הירושלמי הקר שאלתי את שטבון לגילו. הוא אמר לי שהוא בן 32, ושיש לו אישה ושישה ילדים (היום כבר שבעה בלי עין הרע).

מעניין, אגב, לחזור היום אל נושא הדיון ההוא: מה שהטריד את עודד שחר, ובעצם את התקשורת כולה באותם ימים לא רחוקים, היה העובדה שצה"ל הולך והופך דתי יותר. שימו לב: הבעיה היא לא החרדים שמשתמטים מצה"ל. אפילו לא תלמידי ישיבות ההסדר שמשרתים כמה חודשים פחות. הבעיה היא הקצינים הקרביים הסרוגים שנמצאים יותר מדי בצבא ומאיימים להפוך אותו לדתי יותר. או כלשון אותו מונח אקדמי מגעיל: "ההדתה של צה"ל".

2.

אני חושב שדובר השבוע פחות מדי על שטבון. כן, ברצינות. כלומר, ברור שכולם שמעו על כך שהוא הצביע נגד חוק הגיוס ונענש, והביעו דעות מאוד בעד או מאוד נגד. אבל מה בעצם הייתה הסיבה? איך הוא נימק את המעשה המפתיע? הרי רק יום קודם לכן הוא אמר "חוררנו את חוק הגיוס, שינינו את התוכניות של 'יש עתיד' לחלוטין"? ובכלל, מי זה היוני שטבון הזה?

אני למשל טרחתי רק השבוע לרדת לפרטים הקטנים של הצל"ש שהוא קיבל. באתר הגבורה של צה"ל מובא הסיפור של "סרן שטבון יונתן" במילים מתומצתות: "סרן שטבון שימש כקמב"ץ בחפ"ק המג"ד והיה מרוחק יחסית מאזור הלחימה של פלוגה ג'... עם הגעתו למרחב הלחימה, הוא סימן את מקומו ואת מקום הפלוגה למסק"רים". טוב, הסתבכתי מרוב ראשי תיבות. מה הקטע שלהם? למה הם לא כותבים "מסוקי קרב" במקום "מסק"רים"? ועל מה, תכל'ס, הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל היוקרתי?

מזל שבתחתית העמוד יש קישור לריאיון שנערך עם שטבון אחרי בחירתו לכנסת. אתה קורא על הקרב הזה ומגלה שמדובר באירוע שפעם היו כותבים עליו שירים. 'גבעת התחמושת' או 'בלדה לחובש' נוצרו מהחומרים האלה בדיוק. מתברר ששטבון שמע תוך כדי לחימה את רועי קליין מכריז בקשר על עצמו "קליין מת, קליין מת". הוא גם שמע אותו צועק את צעקת "שמע ישראל" המפורסמת רגע לפני שקפץ על הרימון. לא רק קליין, כמעט כל שרשרת הפיקוד נהרגה שם. שטבון החליט לצאת מהבית המוגן שבו שהה ולהיכנס תחת אש למטע הזיתים בבינת ג'בל כדי לחלץ גופות של חמישה חיילים.

"אני מרגיש שמשהו קורא לי לצאת ולסייע", שחזר שטבון, "היה ברור שיחטפו את הגופות שלהם, ושאולי יש עוד פצועים. אני מתחיל לנוע וחוטף צרור יריות לידי. התמונה הראשונה שרצה לי בראש היא של אשתי ושל ילדיי. התמונה הבאה הייתה תמונה שלי יושב בישיבה ולומד הלכות מלחמה ברמב"ם ('ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מלבו וייפנה מכל דבר למלחמה. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא'). בבת אחת אני חוטף בום כזה שמוציא אותי מהשוק ומכניס אותי ל'מוד' קרב. הבנתי שיש לי אחריות".

שטבון וארבעה חיילים נוספים ממשיכים להתקדם, מפחדים רק שהחיזבאללה יגיע לפניהם אל הפצועים וההרוגים. "הגופה הראשונה שאני נתקל בה היא של הסמ"פ אלכס שוורצמן. ליד החומה אני מוצא את המ"מ עמיחי מרחביה ואת הסמג"ד קליין. לידם נמצאות שתי גופות נוספות של סמ"ר אסף נמר וסמ"ר שמעון דהן. באותו רגע לא חושבים על כלום חוץ מהמשימה שלשמה אני שם. את ההתמודדות עם הקושי והאובדן אפשר לעשות אחר כך, כשהכול כבר נגמר. הנוהל היה כזה שאחד נושא את הגופה ושניים מחפים עליו ביריות עד שמגיעים אל הבית וחוזר חלילה. עשינו זאת חמש פעמים תחת אש".

לאחרונה באזכרה לרועי קליין, סיפר שטבון לראשונה על סגירת מעגל מבחינתו: "בדיוק באותה עיירה, בינת ג'בל, בשנת 2000, היה זה רועי שחילץ אותי תחת אש, סמוך ליציאת צה"ל מדרום לבנון. אני לא יודע איך להסביר את העובדה הזאת, שהוא חילץ אותי חי ואני חילצתי אותו מת. אני מרגיש כבוד רב שנפל בחלקי להיות זה שמביא את רועי קליין הביתה. כולם מדברים עליו כעל הגיבור שהיה במותו, אבל הוא היה גיבור עוד בחייו".

3.

קראתי את הכתבה הזו והתבלבלתי עוד יותר: מה לקצין הסופר-מגה-קרבי הזה ולבחורי ישיבה חרדיים שתורתם אומנותם? למה הוא, שחירף כך את נפשו, לא מסוגל להצביע בעד חוק שישלב אותם בצבא? ויותר מזה, מהכתבה התברר לי שבניגוד לחרד"ליות שמייחסים לו, לא רק שהוא לא גדל בהתנחלות או בישיבה גבוהה, הוא אפילו לא צמח בערוגות הסטנדרטיות של המגזר ("גדלתי בשכונת מצוקה בנהריה, אחרי שההורים עלו ממרוקו. אימא שלי, שעלתה לארץ בהריון, אמרה: 'אני רוצה שהבן הבכור שלי יהיה ישראלי'. אני זוכר איך כילד אני עולה במדרגות בבניין הרעוע ורואה אנשים מובטלים משחקים כל היום שש-בש בכניסה לבניין ושותים מים. רק כשגדלתי הבנתי שזה עראק").

אולי נמשיך אל נאום הבכורה שלו בכנסת. בדיוק היום לפני שנה, בי"ח באדר תשע"ג, עלה שטבון לדוכן הכנסת ונשא את נאומו הראשון: "בדרך כלל שואלים אותי: תגיד, מה הנקודה הכי קשה שהייתה לך בקרב ההוא בבינת ג'בל? ומצפים לשמוע שהמראות הקשים, או הפחד והאש מכל הכיוונים. אבל אני תמיד אומר שהנקודה הכי קשה היא לא הקרב עצמו. הכי קשה היה דווקא כשהייתי מחוץ לאזור הלחימה, בבית המוגן, וקיבלתי את ההחלטה להיכנס לתוך אי הוודאות, לתוך הקרב. אלה השניות הכי קשות. לא הקרב עצמו, אלא דווקא קבלת ההחלטה. ואני חושב שכמו בבינת ג'בל, גם בחיים האישיים והציבוריים שלנו יש לנו אזורים מוגנים כאלה, אזורי נוחות שאנחנו מייצרים סביבנו, והחוכמה הגדולה זה להעז, לצאת מהאזור המוגן, להשפיע, לקחת אחריות על מה שקורה מסביבנו. חברי הכנסת הם למעשה אנשים שבחרו לצאת מהאזור המוגן הפרטי שלהם ולהיכנס ולהשפיע על החברה הישראלית".

שטבון סיים את נאום הבכורה במה שאפשר לכנות "מבחן הדיסקית". מאז ששמעתי אותו אני חושב כל הזמן מה כתוב לאנשים בדיסקית שלהם: "אני אשתף אתכם עכשיו במשהו שלא עשיתי אף פעם. לפני למעלה מ‑13 שנים סיימתי קורס קצינים, לפני תפקיד ביחידת אגוז. התקופה הייתה מורכבת מאוד, ולראשונה התחלתי לפקד על חיילים. כשסיימתי את הקורס לקחתי פתק קטן וכתבתי עליו כמה מלים שייתנו לי משמעות וכוח. היום, כשליח ציבור שחשוף לציבור, כחבר כנסת בעזרת ה', אני אפתח את הדיסקית הזאת ואקרא את אותן מלים שכתבתי לעצמי, כדי להמשיך את אותה מחויבות, הפעם בצורה ציבורית. אז הדיסקית פה, הבאתי אותה. הפתק נראה לא טוב, כבר בלוי... בפתק כתבתי לעצמי פסוק מספר ישעיה: 'למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער'".

4.

לדעתי, הדיסקית הזו היא שהובילה את שטבון להצביע בשבוע שעבר כפי שהצביע. החוק דווקא טוב, הוא חזר ואמר גם מעל דוכן הכנסת. יום קודם בישיבת הסיעה של הבית היהודי הוא עוד הצביע בעדו, אחרי הסקירה של ח"כ אילת שקד על פרטיו. אבל הנקודה היא לא החוק וסעיפיו, אלא הרוח, השיח, הנרטיב. מי שעקב אחרי הדיון הארוך במליאה לפני ההצבעה ראה ושמע את זה, נואם אחרי נואם.

אם תרצו – הנקודה היא מה שכתוב בדיסקית של יאיר לפיד. שטבון עלה לדוכן ואחרי שקרא את שמותיהם של חמשת הנופלים שחילץ, הודיע שדווקא בשמם ובשם הערבות ההדדית לא יוכל להצביע בעד. "הבסיס של הכול הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. ימין ושמאל, אשכנזים וספרדים, וכן, גם חרדים. בחודשים האחרונים מדברים פה על החרדים כעל זן נכחד. לא יכולתי לשאת את הגישה, לא יכולתי להכיל את הסלידה, לא יכולתי לקבל את האובססיה 'להכניס להם'. נכון, עסקני החרדים מסיתים נגדנו כעת, אבל אני לא אצטרף לגל חקיקה שכולו אנטי יהודי. זו מלחמת תרבות. אל תטעו, יש פה שיח שנאה ומכונת הסתה נגד התורה. החוק הנוכחי אולי סביר, אבל לא אצטרף למגמה הכוללת הזו, לא אצטרף למוטיבציה של יש עתיד, לרצונו של לפיד 'להכניס לחרדים', בעוד הרצון שלי הוא 'ואהבת לרעך כמוך'. לא זו הדרך".

באותו יום, יחד עם שטבון, עלתה לכותרות גם ח"כ עדי קול מיש עתיד, שהודיעה שתצביע בעד חוק המשילות (שאליו היא מתנגדת נחרצות), רק כי יאיר לפיד הוא מנהיג והוא מאמי והוא אמר לה להצביע בעד. חצי יום היא ספגה ביקורת, עד שהגיע שטבון וספג ביקורת על כך שעשה בדיוק להפך. עיקר הביקורת נגדו הייתה שהוא בוגד במנדט שקיבל. אבל רגע, לפחות מנדט אחד מתוך ה‑12 של הבית היהודי מתנגד לברית עם יש עתיד ולהלך הרוח הזה, ושמח בהצבעתו של שטבון, לא? יש לשער שאפילו יותר ממנדט. הרי בוחרים רבים שחררו בשבוע שעבר אנחת רווחה ואמרו לעצמם "הנה, נאמר שהפתק שלי הכניס אותו לכנסת, אז אני כאילו לא חלק מהסיפור הזה, ברוך השם".

ובכלל, איך מחליטים מתי לתמוך במי שמצביע נגד מפלגתו ומתי להשמיץ אותו? ח"כ אלכס גולדפרב, למשל, קיבל "החלטה אמיצה", לפי התקשורת בשנות התשעים. הוא נבחר על ידי קולות של מפלגת צומת, אבל רבין קנה אותו כדי להעביר את אוסלו ב', תמורת מיצובישי. גולדפרב אמר אז שהוא חייב להפגין אחריות לאומית, וזה עבר חלק. הרב חיים אמסלם נבחר לכנסת על ידי מצביעי ש"ס, שרצו שיקיים את הוראות הרב עובדיה יוסף. כשהחליט לעשות אחרת הפך לגיבור תרבות וליקיר התקשורת. לא שינוי הדעה הוא העניין, אלא לאיזה צד משנים אותה. אולי לא שטבון שינה את דעתו, אלא הח"כים של הבית היהודי שהבטיחו להתנגד לסנקציות הפליליות, ובסוף הצביעו בעד?

5.

את הדבר הנוקב ביותר אמר לי, בעיצומו של פורים, צעיר חרדי מדיף ריח יין. "אתה לא מבין", הוא בכה לי כדרכם של שיכורים, "אתה לא קולט מה עבר עליי. שמעתי שלוש פעמים את הנאום של השטבון הזה השבוע. איזו רצינות, איזו אישיות, איזו עמידה על עקרונות, איזו אהבת ישראל. תכתוב את זה, תכתוב: שטבון מחייב את כולם, כולל החרדים, הרבה יותר מכל חוק גיוס".