1.
יום שלישי שעבר, 12 וחצי בצהריים, מתחם ה"סינמה סיטי" בירושלים. בחוץ עוד מזדרזים הפועלים להניח משטחי דשא אחרונים על הקרקע החומה, כדי שגם הגינה תהיה מוכנה. בפנים פותח רני רהב את מסיבת העיתונאים לרגל השקת "עיר הסרטים של המדינה". של המדינה, בטח של המדינה. יש משהו של רהב שהוא לא של המדינה?
יהורם גאון, המנחה, משוחח עם האחים ליאון ומשה אדרי על המיזם שלהם, ואז כולם יוצאים לסיור מודרך במתחם החדש והענק. אני מסתכלת סביב, שואלת מישהי מהמשרד של רני רהב מתי יסיימו את העבודות, והיא עונה "זהו, כבר סיימו". כלומר, מה שאני רואה סביבי זה הדבר עצמו. וזה נראה קצת כמו הבלגן של המדינה.
ערב רב של מנורות שנדליר, מזרקות, דשא מלאכותי, לוחות זהב, מסכי וידאו ואורות זוהרים. אינספור אלמנטים עיצוביים סותרים שנראים כאילו הם מתחרים זה בזה. השירותים הפסיכדליים מעוצבים בוורוד-בזוקה, בובת הענק של מרלין מונרו לא בדיוק מתכתבת עם תיבת נח ומשה רבנו, והריצוף מתחלף כמו באולם תצוגה של נגב קרמיקה.
רוב העיתונאים שואלים את ניר ברקת על השבת. "בג"צ ייקבע," עונה ראש העיר שמכוון לראשות ממשלה, ושמשתדל תמיד לא לריב עם החרדים. "זו לא החלטה של העירייה אלא של בג"צ".
בחוץ מפגין קומץ ירושלמים בעד פתיחת המתחם בשבתות. הם מסבירים לי בלהט על הרצון שלהם לקבל תמיכה גם מהדתיים הליברלים בבירה. שמו של הרב בני לאו נשמע מפיהם שוב ושוב. כמה שעות אחר כך כותב הרב לאו בחשבון הפייסבוק שלו שזהו עגל הזהב של דורנו, וכועס שסביב העגל הזה רוצים לרקוד גם בשבת: "המלחמה איננה בין דתיים לחילונים. כל ישראלי שגאה במורשת התרבותית של ישראל צריך להתבייש למראה האורות המרצדים של היכל הבידור בשבת. אני קורא לראש העיר, לבוז'י הרצוג, לשלי יחימוביץ': תובילו אתם את המאבק לסגירת המקום בשבת. זו קריית לאום והלאום היהודי כולו, גם החילוני, רוצה להניף דגל שאומר ששבת הוא יום ללא צרכנות של המונים וללא פגיעה במנוחת העובדים".
כמה ימים חולפים ומתברר שהסיפור אינו העיצוב יוצא הדופן וגם לא עוד קרב דתיים-חילוניים. הסיפור הוא גם יחסי אליטה-עמך. מבקרים שהגיעו השבוע למתחם הופתעו לגלות שהגשר שמחבר בין בית המשפט העליון לבין הסינמה סיטי נחסם באמצעות מחסומים של משמר בית המשפט, שעליהם גם נכתב "אין מעבר". בהנהלת בתי המשפט לא הכחישו שמדובר בהוראה של נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס. בתגובה רשמית שלהם השבוע נאמר כך: "קיומו של מעבר ישיר בין בית המשפט העליון לבין הסינמה סיטי פוגע בצביון בית המשפט וברשות השופטת".
הגשר, אגב, לא שייך לבית המשפט אלא לעירייה. זהו שטח ציבורי. לא ברור מאיפה הסמכות לחסום אותו בפתאומיות. אקטיביזם שיפוטי?
עובדים בבית המשפט העליון סיפרו השבוע שהצורך לעקוף ברגל את הגשר החסום ולחצות כבישים גוזל דקות יקרות מהפסקת הצהריים שלהם. אבל מה זה לעומת הצורך להבדיל בין שופטים מורמים מעם היושבים במגדל השן לבין סתם אזרחים נטולי גלימה שבאו לאכול גלידה. האם הקרבה לאנשים אמיתיים היא שתפגע ב"צביון" הרשות השופטת, או דווקא ההתנשאות וההתרחקות מהם? האם יכול להיות משהו סמלי יותר מחסימת הגשר המקשר בין שופטים מבודדים ומרוחקים לבין שאון החיים?
פתאום הכול נראה הפוך. לא הסינמה סיטי מנותק מהקשר, אלא השכן שלו, בית המשפט העליון.
2.
פרשנויות על הפגנת הענק החרדית לא צריך לחפש השבת במוספים הפוליטיים, אלא במקום הרלבנטי באמת: "יתד שלנו", מוסף הילדים של העיתון החרדי "יתד נאמן". קהל היעד של העצרת לא היה פוליטיקאים או פובליציסטים חילוניים, אלא קודם כל ילדים חרדים. לכן שם צריך לברר מה היה המסר שהאירוע נועד להעביר. "מעמד היסטורי של אחדות וקידוש השם", מסכמת השבוע שרה פריד עבור הקוראים הצעירים את התפילה ההמונית, במדור החדשות. "בעיני אלה שלצערנו התנתקו מהתורה והמצוות, חשוב יותר ללבוש מדים מאשר ללמוד תורה... יחד אמרנו השבוע במעמד אדיר בכניסה לירושלים 'שמע ישראל', מתי מאז הר סיני התקבצה כמות כזאת של יהודים להגיד את הפסוקים בלב אחד, כאיש אחד? הקדוש ברוך הוא יעזור וכל קובעי ההחלטות במדינה יבינו כי לימוד התורה הוא חומת המגן האמיתית של ישראל".
עם זאת, מה שהיה מפתיע בעצרת הזאת לא היה הכמות האדירה של הורים וילדים חרדים קלאסיים, אלא הכמות האדירה של החרדים האחרים. בחולצות צבעוניות, בכיפה שחורה בלי מגבעת, בג'ינס, עם אייפון בכיס ואפילו במדים – הם הגיעו בהמוניהם כדי לחבק את המגזר שלפעמים נוטה להתנער מהם. בכניסה לעיר נתלתה בזמן האירוע מודעת תמיכה ענקית של אגודת הסטודנטים החרדים. הם, שתורתם לא אומנותם ושיצאו לרכוש השכלה אקדמית, טרחו להתייצב באירוע עם ילדיהם כדי לומר שני דברים: אנחנו לא מתנתקים מהחרדיות, ואנחנו נגד צעדי כפייה. המשפטן משה שורק שמסיים בימים אלה התמחות אחרי לימודי משפטים בקריית אונו הסביר לי, בין פרק תהלים אחד לשני, למה הגיע: "אני דוגמה לכך שמי שלא לומד, יוצא לשרת ולעבוד. זה קורה במילא, אבל לפיד לא רוצה שזה יקרה באופן טבעי. הוא רוצה מלחמה. באתי לכאן להצהיר מה סולם הערכים שלנו".
לידו עומד בנו בן ה-10. הוא הקפיד שישמע כל מילה. זה כאמור קהל היעד.
3.
בשבת מתחילים לקרוא את ספר "ויקרא". פרשת "ויקרא" עוסקת בדיני הקרבנות, ובתחילתה מסופר כי משה קיבל מהבורא את ההוראות בנושא הזה עם הפסקות, עם המתנה בין פרק לפרק. רש"י מסביר מדוע משה נדרש להפסקות האלה מדי פעם, וכותב כך: "ומה היו ההפסקות משמשות? לתת רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין".
כלומר, גם משה רבנו צריך פרק זמן לעכל, להפנים, לחשוב על הדברים. הביטוי היפה הזה, "רווח להתבונן", צוטט מאז בעוד מקורות יהודיים רבים. בספר המוסר "מסילת ישרים" כותב המחבר, הרמח"ל, שהמחסור שלנו ב"רווח להתבונן" הוא אחת המגרעות של האנושות. והוא כתב את זה הרבה לפני הוואטאספ. הנה חלק מהציטוט המלא: "הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע ועורמתו, להכביד עבודתו בתמידות על ליבות בני האדם, עד שלא יישאר להם רווח להתבונן ולהסתכל באיזו דרך הם הולכים... ואי אפשר להימלט ממנו אלא בחוכמה רבה ובהשקפה גדולה".