לאחרונה מדברים על זה יותר ויותר. זה הפך לשיח תקשורתי. מתברר שישנה חיה כזו שעונה לשם "האישה החרדית". עוד מתברר כי מדובר בחיה מתורבתת, אפילו חיית בית. זו חיה פעילה מאוד, יוזמתית, נמרצת, מלאת אנרגיה שמחזיקה את העולם כולו בכף ידה הענוגה ופועלת בו זמנית בכמה זירות חשובות.
החיה החרדית, אופס. האישה החרדית, מלהטטת בזריזות ודייקנות של טייס קרב עם חלוקת קשב פנומנאלית. נו, מה, בכל אופן האישה הזו היא חיה. אופס, שוב טעות. החיה הזו היא אישה.
בחודשים האחרונים מתכנסות קבוצות שונות של נשים חרדיות במטרה לטכס עצה כיצד לקדם את אחיותיהן במגזר. אלו שלא שפר מזלן והן לא מצליחות להרים את הראש מבעד להר המטלות היומיות והמפרכות. אם בשל התינוקות שממלאים את ביתן, אם בשל הקשיים הכלכלים המעיקים ואם בשל עימותים זוגיים.
ייתכן שאותה אישה טרודה ועייפה אינה מצליחה לעצור לרגע את המרוץ המהיר של החיים ולשאול את עצמה שאלה פשוטה אך חיונית, "למה?". לאן אני רצה? מהו התפקיד הייחודי שהקב"ה הטיל עליי בשליחותי כאן בעולם הזה.
לי ברור דבר אחד. השליחות שלי כאישה, היא לפעול שבני ביתי יצעדו בדרך התורה. האישה החרדית, להבדיל מאחרות, רואה לנגד עיניה מטרה. סדר העדיפות שלה אמור להיות ברור והיא יודעת מכל אסטרטג בשדה הקרב, מהן המטרות וכיצד יש להשיגן.
היא תמיד תשים את המשפחה שלה, את ילדיה, בעלה והוריה בראש סדר העדיפויות ולא תבחר בשום קידום אישי שעלול לפגוע בהם. משום שהיא זוכרת, או לפחות נזכרת ברגעים אלה, שהמימוש העצמי הראשוני שלה, הוא לבנות בית של תורה, בית של מצוות, בית של יראת שמים.
רק אחרי שהמטרה ברורה, רק אחרי שהנאמנות המוחלטת היא לרצון ה', אפשר לפנות לתחומי עשייה אחרים שבציבור הכללי עונים להגדרה "קריירה" ו"הגשמה עצמית". כי זו עצמיותה של האישה החרדית. זו הקריירה שלה. שאר הדברים הם רק בונוס. דובדבן על הקצפת. הייעוד המרכזי והמוביל הוא: מילוי השליחות שלה בעולם כעקרת הבית – עיקר הבית היהודי. זה מה שיום האישה בשבילי. הוא נמשך כל השנה. כל החיים.
מירי שניאורסון, מייעצת ומלווה נשים להצלחה אישית וכלכלית.