הפסדתם, הפסדנו • טורו השבועי של ידידיה מאיר

מה היה השיא של עצרת התפילה? ללא ספק היה זה הרגע הקסום שבו אלפי חובשי כיפות סרוגות פצחו בריקוד סוער יחד עם אלפי חובשי כיפות שחורות ומגבעות. אתם יודעים, הרגע הבלתי נשכח ההוא אחרי אמירת פרקי התהלים הנרגשת, אחרי הכרזת ה"שמע ישראל", שבו כולם לפתע הרגישו מעומק הלב שהתורה היא העיקר והמרכז בחיינו, כאן במדינת ישראל. לא משנה עכשיו פוליטיקה וניואנסים ותקשורת. רגע שבו כולם הניחו בצד את הח"כים החרדיים ואת הח"כים של הבית היהודי, את העיתונים המגזריים ואת השטן המרקד בין הסרוגים לשחורים, והתרכזו לכמה דקות מזוקקות ונדירות בעיקר: ה' הוא האלוקים.

נכון, יש המון מחלוקות. לעומק. כל אחד מתייחס אחרת לכל כך הרבה עניינים. אבל אין מצב, רק בגלל זה, לשכוח את הבסיס, את הדברים היסודיים ביותר. וכך מעילי פליז של חרד"לניקים התערבו בחליפות של אברכים עבדקנים, דובונים של מתנחלים התחככו בפראקים של ר"מים בישיבות ליטאיות, וגם בעזרת הנשים הענקית שברחוב יפו התאחדו באותה שעה מטפחות צבעוניות, תרמילים ומנשאים עם פאות ושביסים. אח, איזה רגע מדהים. הוא היה מכונן לכל הצדדים. גם לציונות הדתית. גם לחרדים.

ובשמיים, בפמליה של מעלה, נעשה רעש גדול. הקב"ה אמר למלאכים: חזו, חזו בניי חביביי, שעוזבים את כל המחלוקות הקטנות, ואפילו הגדולות, ומתאחדים סביב התורה שנתתי להם.

2.

טוב, אני יכול להמשיך ולתאר במשך טור שלם איך רגע אחר כך, גם הבצורת המייבשת הזו, שמלווה אותנו כל החורף, נגמרה ברגע אחד והתחילו לרדת גשמי ברכה משמיים, אבל די. למה לבאס. זה הרי לא קרה. ממש לא. הכי לא. ומדוע? בגלל שני פספוסים אדירים, ממש היסטוריים, אחד לכל צד. למעשה, אם חושבים על זה, השבוע כל מגזר בעצם נפל בדיוק במבחן הסמלי שזימנה לו המציאות.

נתחיל בחרדים: בימים שקדמו לעצרת החלה מגמה ברורה של הזדהות עם מסריה בקרב קהלים נרחבים. רבים מרבני הציונות הדתית קראו להגיע, רבים אחרים עדיין התלבטו, ישיבות הסדר כבר ארגנו הסעות, ח"כים של הבית היהודי הביעו גם הם עניין, ואפילו יהורם גאון הודיע בהתלהבות בתוכנית הרדיו שלו שהוא בא ("לא בגלל שאני נגד השוויון בנטל, אלא בגלל שאני נגד השנאה ללומדי התורה. אנחנו כאן בארץ הזו בזכות מיליוני יהודים, בכל הדורות, שהעבירו את לפיד תורת ישראל"). אני לא אומר שכל 150 הצעירים המבטיחים של מגזין מוצש היו מתייצבים בהתלהבות עם שלטי "כי נמכרנו אני ועמי", אבל בכל זאת, נדמה היה שהנה זה מצליח: לוקחים את יכולות הארגון הלוגיסטיות המדהימות של החרדים ורותמים אליהן עוד מגזרים למען מסר כללי, לא פוליטי, שהוא באמת חיוני לכולנו: תנו כבוד לתורה. בלי להיכנס לסעיף כזה או אחר בחוק שקד, יש כאן אמירה ברורה על סולם הערכים והעדיפויות. הרב נויגרשל אפילו הציע להגדיר זאת כ"תפילה לשלום המדינה". ברצינות, לא בציניות.

אז למה כמעט כל לא-חרדי שרצה להגיע עשה בסוף אחורה פנה? מה קרה ברגע האחרון, שהפך את האירוע לשחור משחור? הקש ששבר את הגב הציוני-דתי היה "חיים דרוקמן". כלומר, הידיעה בעיתון 'יתד נאמן', ממש ביום העצרת, שציטטה בבוז את קריאתו של "חיים דרוקמן" (טוב, לא נעים לי לכתוב את זה אפילו במרכאות) שלא להגיע לאירוע התפילה ההמוני.

באותו בוקר התברר שיש גבול לכמות הצפרדעים שהציונות הדתית יכולה לבלוע. כמה עלבונות וביזיונות אפשר לספוג ולשתוק, כלפי רבני המגזר ובכלל? כמה יכול הדתי-לאומי המצוי לשנן לעצמו שהצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק? צר המקום מלמנות את כל הגידופים שהוטחו בציבור הציוני-דתי בשנה האחרונה. חלק מהביקורת כלפי 'הבית היהודי' היה כמובן מוצדק, אבל הסגנון והטון כלפי המגזר כולו לא שידרו ביקורת ולא שידרו מחלוקת, הם שידרו אפס כבוד. הם שידרו "בעצם, אנחנו לא סופרים אתכם". רבניכם אינם רבנים, תורתכם אינה תורה.

אל תבינו לא נכון: אפשר וצריך להתפלמס. אפשר היה לצטט את דעת הרב דרוקמן ולהתווכח איתה. ואגב, אפשר גם לא להתייחס ולא להכניס לעיתון את דבריו. אבל לכתוב ככה, סתם, זה הכי מעליב. לא את הציונות הדתית, את החרדים. זו הרמה? זו הדרך להסביר? לא לכתוב מאמר פובליציסטי מנומק, אלא פשוט לשלול תואר וגמרנו? זהו? לפיד הוא אנטיוכוס והרב דרוקמן הוא חיים?

"זו הייתה טעות חבל על הזמן", אמר השבוע הרב שמואל אליהו (שדווקא כן הגיע לעצרת). "אלמלא הידיעה הזו, היו ישיבות רבות מהציונות הדתית משתתפות. חלק מהאנשים כבר היו בדרך וביטלו. הם לא יכלו להגיע לאירוע שכותרתו 'כבוד התורה', עם חוסר כבוד כזה כלפי מרביץ תורה".

3.

"אנשי הציונות הדתית כועסים על יתד נאמן בגלל הפגיעה ברב דרוקמן, נכון?", אמר לי אחד המשתתפים בעצרת ביום ראשון בארבע, בדיוק כשהתחילו להתפלל שם מנחה במניין הגדול בהיסטוריה. "הם לא יודעים למה הם באמת צריכים לכעוס: לא על הפגיעה בו, אלא על כך שזה גרם להם ולילדיהם להחמיץ את האירוע ולא להיות פה עכשיו".

בארבע חשבתי שהוא מגזים. נו, מילא, מה הם כבר מפסידים? אירוע חרדי מובהק? שעה ומשהו אחר כך, בתום העצרת, כשקריאתו של הרב אלבז "ה' הוא האלוקים" הרעידה, פשוטו כמשמעו, את ירושלים, הבנתי כמה הוא צדק. כי מה היה לנו פה? כחצי מיליון איש שאמרו יחד בסדר מופתי פרקי תהלים, שרו יחד "עננו" ו"אדון הסליחות" וסיימו בקבלת עול מלכות שמיים. מאות אלפי גברים, נשים וטף הכריזו משהו עקרוני יותר מכל הסתייגות שתעלה בקריאה שנייה ושלישית בכנסת על חוק הגיוס: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". ואז גם פרצו שם בריקוד סוחף. ומה רקדו? לא "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". אפילו לא "עוצו עצה ותופר", אלא "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

"זה היה ה'אבות ובנים' הכי גדול שהייתי בו", אמר לי חבר. "איך אני מבסוט שסחבנו מגוש דן אפילו את הקטן שלנו בן השלוש. עכשיו גם הוא יזכור מפה משהו עוד עשרות שנים".

ושיהיה ברור: בדרך לאירוע הזה, המשתתפים הצליחו להתגבר על אוקיינוסים של עוינות ביניהם ועל תהומות של הבדלים בכלל לא קטנים. מה בעצם משותף בין חסיד סאטמר שעמד שם לבין ש"סניק משכונת הבוכרים? מה הם חושבים זה על זה? מה הקשר בין החרדי בחולצה הצבעונית שלומד משפטים ושקרא את התהלים מתוך האייפון שלו, לבין חסיד גור עם מכנסיים בתוך הגרביים שעמד שם? מה בין הליטאים המובהקים, לבין חסידי ברסלב המקפצים על הניידות שהביאו, לבין החב"דניקים המשיחיסטים עם דגלי "משיח"? (האחרונים, אגב, נראו לי הכי מבואסים. לא היה להם למי להניח תפילין).

בשיח הישראלי כל אלה מכונים חרדים, אבל הם בעצם השחור-לבן הכי צבעוני שיש.

4.

הפספוס החרדי, אם כן, היה בבוז הארסי לשונה. בוז שלא יכול לאפשר לאף אחד לרצות להבין, בטח לא להתחבר. כמה כל זה רחוק מדמותו של מי שהוביל את העצרת הזו, הרב אהרון לייב שטיינמן, שכל משנתו והווייתו היא מתן כבוד לאחר, סובלנות, זהירות ביחס לזולת. תשאלו כל מי שהיה אצלו אי פעם עם שאלה אישית, משלום בית וחינוך ילדים ועד יחסי שכנים. תשאלו את תלמידי המכינה הקדם צבאית בעֵלי שביקרו בביתו רק לפני חודשיים, להתברך רגע לפני הגיוס.

ואיפה הסרוגים פספסו? אז ככה: הציונות הדתית הרי יודעת להכיל מורכבות. על זאת תפארתה. זה בד.נ.א. שלה. היא יודעת להסתכל על מערכות עוינות לחלוטין ורחוקות לחלוטין מעולם התורה ובכל זאת להחליט להשתלב בהן ולהשפיע. כך, למשל, כשמדובר במדינה חילונית שבה רואים אתחלתא דגאולה למרות הכול. כך גם כשמדובר בצבא יהודי שאינו דתי ושהסכנות בו אינן רק גשמיות אלא גם רוחניות. זה נכון גם מול מערכת משפטית ישראלית שאינה מבוססת על התורה, אבל אפשר להתקדם בה ולהגיע להיות שופט דתי בבית המשפט העליון.

אבל עזבו אתכם ממנחם אלון ומהרב גורן. בואו נעבור לשושי ושושה. המנגנון הזה הרי נכון אפילו כשמדובר בפורמט של תוכנית ריאליטי. להשפיע, להשתלב, להוביל, להתעלם מהחושך, להסתכל על האור, למצוא את הנקודה הטובה, להבין תהליכים. אין כמעט תופעה חברתית כלשהי במדינת ישראל שלא מעוררת מיד תגובה ציונית דתית: הפגנות צדק חברתי מחללות שבת? יש לחלקנו רצון להיות חלק. יש צבא שמפנה את גוש קטיף? זו לא סיבה לגט כריתות איתו. רפורמים? קונסרבטיבים? חילונים? כמעט עם כולם נחפש משהו משותף, דרך להשפיע, נקודת חיבור.

אבל עם החרדים, אולי דווקא בגלל הקרבה היחסית, המצב שונה לגמרי. כאן פתאום אין שום יכולת להכיל מורכבות ולראות שום דבר משותף, רק את מה שמפריד. כאן הכעס (המוצדק!) על העלבונות, גרם לציונות הדתית להחליט שלא להגיע כמעט בכלל למעמד התפילה. ותאמינו לי, זו הייתה מעל הכול פשוט תפילה. יש לי כמעט שש מאות אלף עדים לכך.

אז איפה היינו? אה, כן, בהשתלבות: אם אפשר להשפיע מבפנים על גלי צה"ל – אי אפשר גם לנסות אולי להשפיע מבפנים על עצרת תפילה המונית לקב"ה? מי שמכיל את יעל דן, לא מסוגל להכיל גם את 'יתד נאמן'? מי שמכיל, לפעמים בסלון ביתו, עיתון חילוני והפסקת פרסומות בערוץ 2, לא יכול להצליח להכיל גם את זה?

נוכחות של אלפי-אלפי כיפות סרוגות באירוע הזה הייתה מוסיפה לו את הדגש המיוחד של הציונות הדתית, עם השלטים שהיא הייתה בוחרת להניף, במקום שבו היא הייתה בוחרת לעמוד (ליד מרכז הרב, נגיד, שם כבר עמדו כמה מאות מתלמידי הר המור ומרכז). מפריע לכם שיש פה רטוריקה גלותית של יהודי ופריץ? נהדר, תביאו את הרטוריקה שלכם. אתם מרגישים שחלק מהמתפללים עוינים את צה"ל? תבואו לאירוע כמו הקבוצה הגדולה של צעירים מתחזקים מנתניה, שעמדה לא רחוק ממני. הם הגיעו עם סטיקרים "אוהבים את צה"ל, אוהבים את האברכים". הרי המסר של כל אירוע תלוי במשתתפיו. גם אני סלדתי מחלק מהשלטים שהונפו שם. גם אני לא אהבתי חלק מהשטויות שעילגים מזדמנים סיפקו שם למיקרופונים של הכתבים. לא נעים לומר, אבל אפילו רגע השיא "ה' הוא האלוקים" חולַל תוך שניות כשהחלו להקריא פתאום החלטות של מועצות גדולי התורה מלפני שבועיים, עם פנייה לנתניהו. הרגע אמרנו שה' הוא האלוקים, אז עכשיו אנחנו מוסיפים "וביבי לא"?

אבל אוי, כמה היה שווה להתעלם מכל אלה בשביל הדבר עצמו.

5.

"למנצח אל שושנים, עדות לאסף מזמור. רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף. יושב הכרובים הופיעה... אלוקים צבקות שוב נא, הבט משמיים וראה, ופקוד גפן זאת. וכנה אשר נטעה ימינך, ועל בן אמצתה לך... תהי ידך על איש ימינך, על בן אדם אימצת לך. ולא נסוג ממך, תחיינו ובשמך נקרא. ה' אלוקים צבקות השיבנו, האר פניך ונוושעה".

(מתוך פרק פ' בתהלים שפתח את עצרת התפילה)