אורי משגב כתב טור מצוין בעיתון הארץ. הוא חיפש את המניע של החרדים לצאת להפגין את אמונתם ברחוב העיר. משגב מניח כי החרדים תוזמנו לא נכון. לא שמו לב כי ההפגנה יכולה רק לעזור ללפיד בזמן שפל שכזה. לא הבחינו כי יחסו למעמד הביניים עשוי להתפוצץ בכל רגע, וזה יהיה לטובת החרדים. גם לא הבחינו שהסנקציות על גיוס החרדים זה רק משחק בכאילו.
החרדים, לדברי משגב, יצאו לרחובות עם קצת ציניות, קצת תחכום, קצת טמטום, והרבה חוסר מזל.
משגב מבין שגם החרדים מבינים שלא משחרת לפתחם שום סכנה ממשית, ולמרות זאת יצאו לרחובות. אך משגב אינו מבין מדוע.
1.
במשוואה של משגב, כמו במשוואה של לפיד, אין בורא לעולם. על דעתם לא עולה שישנם שיקולים רוחניים המוציאים את הציבור לרחוב. מבחינתם של משגב ולפיד, השיקול היחיד שיעלה על הדעת הוא שיקול של רווח/הפסד, נותר למשגב הצורך להבין את הריאליות שבחשבון. ושאלת הפופולאריות.
לעומתם, במשנתם של חכמי ישראל, יש בורא לעולם. ובעולם שיש בו בורא, הם לא יכולים לוותר על הזדמנות שכזאת באיחוד הלבבות להיות כולם קוראים בשם אחד.
רבים התרגשו מקריאת "שמע ישראל" ההמונית, מהכרזת "קדוש קדוש קדוש ה' צבקות" ומברכת "חכם הרזים". לי לא היתה ההזדמנות להתרגש, מפאת המרחק, כאן, בארץ הכפור והכפירה, רוסיה הזרה, לא התכנסו החכמים (משום מה, למרות השתדלותי) בכינוס דומה. כאן לא התרגשו יחד מקבלת עול מלכות שמים. כאן יכולתי להתבונן במה שהיה במרחקים, ולהתרשם.
2.
הציבור החרדי החל להתפרק. ישנם בציבור יותר פלגים וזרמים ממה שהוא יכול להכיל. פלגים וזרמים הם דבר טוב באופן עקרוני, ומרבים דעת. אך אם בשנה אחת בלבד, הביע כל חרדי את דעתו המזדעזעת בלפחות אחת מהמחלוקות, ועוד דעה נינוחה ובלתי מזדעזעת משלוש מחלוקות נוספות, הרי שהפלגים והזרמים רבים מדי.
עצם הבעת הדעה על הפלגים והזרמים, היא עצמה מחלוקת, והיא טובה לנו כחברה. היא מרבה דעת, מחדדת עמדות, מבריקה השקפות, מצחצחת את המוח. אך החברה כבר לא יכולה להכיל אותה, והיא קרובה להתפרק.
בשנה אחת, בה דרעי כבש את ישי, אמסלם מרד בש"ס, נולד ר' אמנון יצחק מחדש – וגם נקבר, גור הפריעה לבחירות, הרבנים הליטאים איבדו השפעה, רבנים חרדים פרשו מתמונת "ועשית ככל אשר יורך" שהייתה תלויה בסוכות השלום... ואם לא די בכך, אז גם בפוניבז' לא הגיעו להבנה, ואפילו לא בויז'ניץ...
בשנה שכזאת, נולדים שונאי מחלוקות, נולדים שונאי שונאי מחלוקות, ונולדים בעלי מחלוקות. בשנה שכזאת, ריבוי הגוונים גדול מדי. מתנגדי האייפון ומתנגדי הקנאים הנלחמים באייפון התרבו במידה שווה. מתנגדי הגיוס ומתנגדי הבדלנות גדלו במקביל.
הרבנים החרדים הגיעו להבנה, שיש להציל את העם הזה, העם החרדי, מסכנת התבוללות. התבוללות רעיונית. ויש לחזק את בדק הבית. יותר מדי אנשים לא מקבלים יותר מדי אנשים אחרים, ויותר מדי אנשים אינם מרגישים חלק מהציבור, או מתנגדים למהלכיו, בשל נידוי שנכפה עליהם מהחברה שנכפתה עליהם.
3.
המשותף לכל באי המפגן, (וגם לאלה שלא באו מחוסר נעימות), המשותף הוא משהו שאין למשגב וללפיד, קוראים לו בורא עולם. כל אחד מהם מביא בחשבון מה הקדוש-ברוך-הוא רוצה ממני. האם הוא שמח בי ומרוצה ממעשי.
אך המשותף הזה אינו מספיק בזמנים רגילים, כי כל עוד לא מדברים כנגד בורא העולם, אפשר לקחת את הטוב שבציבורים האחרים, אפשר להתחבר אליהם, כי יש מה ללמוד מהם, ואפשר להתנגד לחיבור הזה, כי יש גם מה להפסיד.
גם אם יקום שי פירון ויודיע נחרצות שהחרדים יתנו את הדין על הבדלנות, עדיין החומה שבונים החרדים תמשיך להתבצר. לא כדי שלא יהיה טוב לאלו שבחוץ, אלא כדי לשמור על מי שבפנים. כדי שכאשר יגיע שי פירון אל תוך החומה, החומה תשמור גם עליו.
קיצוניות היא יחסית. אם השטח כולו הוא בגודל של שולחן, כאשר מצד אחד יאיר לפיד ומהצד השני עומד הרב שטיינמן, הרי שהאמצע הוא שי פירון או בנט. אבל אם השטח הוא בגודל בית, מצד אחד עומד יאיר לפיד, ומהצד השני משה רבנו – הרי שהרב שטיינמן שואף להגיע לאמצע, ושי פירון מגרד את הקצה.
4.
מרבים לצטט את התנאים והאמוראים שעבדו לפרנסתם. שוכחים לציין שבנוסף, הם גם שמרו שבת והניחו תפילין, שוכחים גם לציין שהם היו מוותרים על החקלאות לטובת התפילין ולא על התפילין לטובת החקלאות.
חרדים רבים רוצים להתפרנס בנחת, הם אפילו כועסים על הקנאים, אך המשותף לכולם הוא שהם רוצים לעשות את רצון השם. הם כולם היו מוותרים על הפרנסה, וגם על הקנאות, אם היו משוכנעים שזהו כבוד שמים. במקרים רגילים, הם לא משוכנעים. הם נוקטים צד במחלוקות. אך המקרה החריג הזה היה שכולם הודו שלא מתרבה כאן כבוד שמים. את זה החרדים הבינו. וזאת הסיבה שהם יצאו לרחובות.
5.
בתבונה רבה הכירו הרבנים את הבעייתיות שבאיחוד. הם היו ערים לביקורת הפנימית על הפלגנות, על הפשרנות ועל הקנאות (ועל כל אחד בנפרד), והם נקטו אסטרטגיה. הם העמידו את הרב אזרחי, שיברך את ברכת שישים הריבוא, והם לא העמידו שולחן של כבוד. כולם היו קהל אחד שרוצה רצון אחד. לא היה שם מקום לפלגנות, כי לא התעסקו בה. לא באו הפעם לבכות יחד בלוויה, ולהבדיל, גם לא באו כדי להוריד את מחיר הדיור, אלא כדי להכריז על כבוד שמים ולבצר את החומה.
6.
הדבר שהיה בו צורך דחוף הוא ההבנה שהבדלנות מקיימת אותנו ומצילה אותנו מהתבוללות. לא, לא התבוללות רגילה, של נישואי תערובת, אלא התבוללות רעיונית, התערות בתרבות.
אין זאת אומרת שהתרבות פסולה, כשם שאין העמל לפרנסה פסול, וכשם שצבאו של דוד המלך (שגם אותו מרבים לצטט), גם הוא אינו פסול, אלו אינם פסולים, בתנאי שאינם באים על חשבון בורא העולם. וכאשר הם כן על חשבונו, הם לא ייתכנו. הציבור יוותר על תאוותיו הלאומיות, האישיות, הכלכליות וכל האחרות, כדי לשמח את בורא העולם.
את הרגע הזה השכילו החרדים לתפוס בשתי ידיים. הם לא הניחו בצד את הכעסים הפנימיים, הם לא שכחו את הביקורת ולא את הציניות. הם לא הפסיקו לחשוב (הם מעולם לא הפסיקו). אך הם הבינו, שכל אלו עקרוניים פחות, חשובים פחות, והמשותף רב על ההבדל.
יום יבוא, וכבוד השם יגדל כל כך, שהוא יהיה חשוב גם לרבני ועסקני המפד"ל לכל גווניהם. בינתיים, הדבר הזה עדיין בסימן שאלה מרחף. יום יבוא ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים.