1.
והנה מסקנותיי אחרי יותר מדיי שעות צפייה בדיוני ועדת שקד:
• ח"כ איילת שקד נכנסה לנושא ברצינות ובמסירות, ואפילו – סליחה על המילה כשמדובר בפוליטיקאים – בתחושת שליחות. היא ובנט שוכנעו מקצועית שסנקציות פליליות יוציאו המונים להפגנות ולא לצבא, אבל לא עמדו בהבטחה למנוע אותן.
• יאיר לפיד ראה שהסיסמה איפה הכסף לא עובדת, ופנה לסיסמה איפה הכלא. בכיר בוועדה אמר שאם לפיד היה מתרשם שהחרדים מסכימים לסנקציות הפליליות, הוא היה מוצא משהו אחר שהם לא מסכימים לו, ומתעקש עליו.
• למרות הסנקציות ולא בגללן, תהליך היציאה לצבא ולעבודה יימשך. ממש במקביל לדיונים הסוערים בכנסת, הושבעו בשבוע שעבר 170 חרדים לנח"ל החרדי, בטקס בבקעת הירדן.
• בעוד אלי ישי ואריה דרעי רבים על ש"ס, אריאל אטיאס הצטיין יותר משניהם בהתנהלותו המרשימה בוועדה.
• אלעזר שטרן נהנה להתקוטט עם הציונות הדתית.
• הח"כים מסמסים המון במהלך הדיונים, לפעמים תוך כדי שהם עצמם נואמים.
• לחיילים קרביים מגיע לקבל הרבה יותר לחשבון הבנק שלהם, בלי קשר לשאלות מגזר ודת ומדינה. האינטרס של החיילים הקרביים – דתיים וחילוניים כאחד – כמעט לא נשמע בוועדה בין שלל הדיונים המתישים על אחוזי השירות של הבנות הדרוזיות, למשל.
• הציונות הדתית גם מצטיינת בצבא הרבה יותר מחלקה באוכלוסייה, וגם חוטפת אש על קומץ לומדי התורה שלה בישיבות ההסדר.
• השאלה המשמעותית יותר ביחס לחרדים היא התעסוקה ולא הצבא. צה"ל לא צריך את כל חסידות גור אבל המשק זקוק לעוד עובדים חרדים והם מצידם רוצים לקבל הכשרה מקצועית ולעבוד.
• תקציב הביטחון האדיר לא עלה לדיון והוועדה התנהלה כאילו הפנסיות, הבזבוזים והמשרות המיותרות לחיילים לא קיימים וכל מש"ק ממטרות הוא יוני נתניהו.
• את תמצית התחושה החרדית הבהיר הרב שטיינמן למקורביו: נכון, החוק לא יחול ממחר בבוקר, אבל זה לא העיקר. העובדה ההיסטורית המשמעותית היא שבספר החוקים של מדינת ישראל יש כעת חוק שמאפשר להשליך לכלא לומדי תורה. זה חילול השם, הסביר הרב.
• מסקנה חשובה מחוק טל ז"ל: העניין הוא תמיד לא החקיקה אלא היישום. צה"ל והשרים אולי חושבים שזה הסוף אבל זו רק ההתחלה, כעת צריך להקים מסגרות ומסלולים ותמריצים ולהתחיל לעבוד.
• אה, וזה דווקא מעודד: תמיד אחרי הוויכוחים המרים והנוקבים, הניצים מחליפים ביניהם צ'אפחות ומריצים קטעים.
• התורה נתפסת בדיונים כבעיה, לא כפתרון. זו נקודה חשובה למחשבה גם עבור לומדיה, איך האתוס הבסיסי של עם ישראל התהפך.
2.
לאחרונה לקחתי טרמפיסט מהטרמפיאדה בכניסה לירושלים. בדרך עברנו ליד שלט ענק עם תמונת הרב עובדיה יוסף, כשמתחתיו הבטחה כלשהי לישועה כלשהי תמורת תרומה כלשהי. "תראי מה זה", אמר הנוסע, תומך ש"ס. "איך הם לא מתביישים. הרב היה המחסום בפני כל התופעות האלה, והנה כשהוא נפטר משתמשים בדמות שלו במודעה כזאת".
ביקשתי הסבר. "הרב היה רציונלי. עסק בלימוד תורה וזהו. הוא חשב שלימוד התורה וההלכה הוא העיקר, ולא כל המסביב. אפילו כשסיפרו עליו סיפורי מופתים, על נסים וישועות, הוא לא אהב את זה. התמונה שלו שנשארה לי בראש אחרי פטירתו היא של יהודי קשיש רכון על הגמרא. ומאז שנפטר, הוא פתאום מצלצל אליי בטלפון, מוקלט, עם כל מיני בקשות לתרומות".
בתו של הרב עובדיה יוסף, עדינה בר שלום, בוטה אפילו יותר. בכנס שנערך לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה דיברה עדינה, מקימת המכללה האקדמית החרדית, והביעה כאב על מסחור שמו. "כל המיסטיקה הזאת הייתה זרה לאבא שלי. הוא האמין בכוח של התורה בלבד. טלפונים עם בקשות תרומה תוך הזכרת שמו הפכו לדבר שבשגרה, וזה כל כך רחוק ממנו. אנשים שאינם מהמשפחה משתלטים כך על זכרו. אנחנו מתנגדים לכך ואין בכוחנו אפשרות לעשות דבר. צריך להפסיק את התועבה הזאת".
3.
בפרשת השבוע, פרשת "ויקהל", מופיעה המילה לב הרבה מאוד פעמים. הפרשה מתארת לכאורה עניין טכני, הבנייה של המשכן במדבר סיני, אבל שוב ושוב היא נדרשת ללב. מי שבונה את המשכן אמור להיות "חכם לב" (או "חכמת לב" כשמדובר באישה). רק חכמי לב מוזמנים להשתתף במלאכה.
החכמה קשורה לראש, לא ללב. אז מה פשר הצירוף המוזר הזה, שנראה כמו סתירה? למה צריך אנשים עם חכמת לב כדי לעסוק במלאכת המשכן? במה הם שונים מחכמים רגילים?
פרשנים רבים ניסו לפצח את הביטוי הזה. רובם קבעו כי מדובר בחכמה שאינה רק שכלית, אלא במעין אינטואיציה, תחושה פנימית. חכמה רגילה לא מספיקה כדי לבנות את המשכן, וצריך להוסיף לה גם לב. הכוונה לא הייתה להביא את האדריכל הכי טוב מבין בני ישראל, אלא למצוא אדם עם רוח מיוחדת.
השבוע ראינו, למשל, שאתה יכול להיות פרופסור נודע שזכה בפרס נובל, אבל כבר בתחילת המירוץ לנשיאות לדבר נגד המוזיקה המזרחית. החכמה מול הגבישים במעבדה לא תמיד מספיקה. הפרשה עוסקת באותו מאפיין חמקמק, שמשלב בין השכל לבין הרגש.