1.
פעם שאלת השאלות אצלנו הייתה מיהו יהודי. בשבועות האחרונים עוסקים רבות בשאלה מיהו חרדי. בניסיון להגדיר את המגזר המשמעותי הזה, בעיקר בגלל דיוני ועדת שקד.
בוויכוח הזה פעילים שני אנשים משפיעים מאוד, שנמצאים בעמדות שהן אולי הכי רחוקות זו מזו, והם אב ובן. הרב דוד זיכרמן ובנו ד"ר חיים זיכרמן. האב הוא אבטיפוס לחרדי המתבדל, הבן הוא אבטיפוס לחרדי המשתלב, והם כנראה הגבולות של המגזר החרדי. בין שניהם – נמצאים כולם. לכן שווה להכיר את שתי נקודות הקצה האלה:
הרב זיכרמן הולך והופך לאחרונה לכוכב תקשורת. כמה שיותר קיצוני הרי יותר טוב לרייטינג. וכך הוא מוצא עצמו שוב ושוב מול מצלמות ומיקרופונים, מבאר את עמדתו של הפלג הירושלמי, השמרני, שהוא אחד מדובריו. פעמים רבות, יש לומר, לא מדובר בוויכוח חרדי-חילוני אלא בוויכוח פנים חרדי. הרב זיכרמן הוא מתלמידי הרב שמואל אוירבך הירושלמי, מחנה שרואה עצמו סגור וקנאי יותר מול תלמידי הרב אהרון לייב שטיינמן מבני ברק. יותר משההפגנות האחרונות היו נגד לפיד או בג"צ, הן נערכו נגד המחנה השני, שנתפס מתון.
ראיינתי את הרב זיכרמן לאחרונה, או יותר נכון ניסיתי לראיין. השאלות היו על בנט ולפיד, התשובות – על טיטוס ואנטיוכוס. ההשקפה שלו פשוטה: התורה מקיימת את העולם, וכל השאר הבל. כל פשרה היא אסון. יש לשמר את החומה הבצורה ולהיזהר מכל סדק של שינוי וחידוש. האקדמיה, הצבא והאינטרנט הם איום. גם עצם ההשתתפות בדיוני ועדת שקד, כמו שעושים הח"כים החרדים של יהדות התורה, נחשבת בפלג הזה כסיוע להרס החרדיות.
בשעה שהאב בן ה-62 נשא את הנאום המרכזי בהפגנה בירושלים לפני שבוע ואמר "נמסור את הנפש", כתב בנו בן ה-35 בחשבון הפייסבוק שלו: "אבא בסיבוב הופעות". זיכרמן מעריך את אביו וטוען שהפער האידיאולוגי ביניהם אינו גדול, אבל נראה שאין סדק בחומה שהאב מגן עליה, שהבן לא פרץ: אחרי לימודים בישיבות יוקרתיות ("קול תורה" ו"בית מתתיהו") החל ללמוד משפטים והתמחה אצל יעקב נאמן. אלפים יוצאים בשנים האחרונות לצבא, לשירות האזרחי, לאקדמיה ולתעסוקה, אבל מעטים מצטיינים כמוהו. אחרי תואר ראשון ושני המשיך לדוקטורט. היום הוא מרצה למשפט וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. הוא היה יועץ לוועדת פלסנר, מעורב מאוד בדיוני ועדת שקד ומרבה לפרסם מאמרים שקוראים לביסוס החרדיות המודרנית, מעין מעמד ביניים חרדי.
היחס של השניים אל יאיר לפיד, מתברר, דומה: שניהם רואים בו אויב. האב כועס על כך שהוא רוצה לרמוס את כל הקדוש והיקר. הבן, חסיד השילוב, רואה בו גורם שמביא להקצנה של השיח ומפריע להליך הטבעי של יציאה לצבא ולעבודה.
השבוע יצא לאור ספרו החדש של ד"ר זיכרמן, "שחור כחול לבן – מסע אל תוך החברה החרדית בישראל". בספר המרתק הוא מבקש להכיר לקורא את המגזר שמעבר לסטיגמה ולסטריאוטיפ. הוא מסביר מה ההבדל בין ליטאים לחסידים, מתאר את מסלול החיים החרדי, את הכלכלה, תרבות הפנאי, הפוליטיקה והיחס למודרנה. זיכרמן מבאר כיצד בדור השלישי של החרדיות בישראל פועלים שני כוחות מנוגדים. האחד קורא לבצר את ההסתגרות מול פגעי הטכנולוגיה והתקופה, השני מבקש, לאט ובהססנות, לפרוץ ולהשתלב. התחזית שלו היא שהחברה החרדית לא תקיא את תת המגזר החדש אלא תכיל בקרבה את זרם החרדים העובדים, שרק ילך ויגדל.
את ההקדמה לספר, אחרי רשימת תודות, הוא מסיים במשפט הבא: "ולאבא היקר, שאזכה לקדש את שמך ושלא תצא תקלה תחת ידי".
2.
"ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", מבקשת פרשת השבוע, פרשת "כי תישא". בשבוע שעבר נכתב כאן על שיתוף פעולה אפשרי בין פמיניסטיות לבין דתיים במאבק נגד מפרסמים שמבזים את גוף האישה. השבוע, בפרשה שבה מוזכרת השבת, נזכרתי במי שקוראת לשיתוף פעולה דומה, בין ח"כים סוציאליסטים לבין ח"כים דתיים וחרדים, סביב נושא יום המנוחה. השבת, טוענת ח"כ שלי יחימוביץ', אינה נושא לקרב בין דתיים לחילוניים, אלא מאבק בין בעלי ההון לבין כל מי שאינם.
בספרה של יחימוביץ' "אנחנו" מופיע הטקסט הנוקב הבא: "לפני יותר משלושת אלפים שנה נחקק החוק הסוציאלי המתקדם בתולדות האנושות, וניתן לעם ישראל במעמד הר סיני. קרן אור זוהרת ומסנוורת בעוצמתה המוסרית. אבל המימוש שלו אצלנו נראה כך: מרכז מסחרי הומה אדם, מגרשי חניה מפוצצים, רעש צופרים, קונים, עגלות עמוסות, משפחות נדחקות בתור. והעיקר – קופאיות, זבנים, מאבטחים. עובדים עניים קשי יום שנפלו קורבן לצד האטום והטיפשי של החילוניות. כיהודייה חילונית אני אומרת: כל כך מצער שכמה אלפי שנים אחרי שהעם היהודי העניק לאנושות במתנה את החוק הסוציאלי המופלא הזה, כאן, במדינה היהודית והדמוקרטית שהקמנו, החוק נרמס ברגל גסה, ומאות אלפי בני אדם נאלצים בעל כורחם לעבוד בשבת.
הרוב המכריע של העובדים בשבת אינם עושים זאת מבחירה. הם פשוט לא יתקבלו לעבודה אם לא יתחייבו לעבודה בשבת, ויפוטרו ממנה אם יסרבו. הרי לו היינו שומעים על תופעה כזאת בכל מדינה אחרת, היינו זועקים 'אנטישמיות'. מה שקיבל העבד לפני אלפי שנים, לא מקבלת היום הקופאית המבוגרת ממגדל העמק, וגם לא הצעירה עגומת המבט, בדרך כלל ממוצא אתיופי, שמשרתת את החבר'ה הטובים בחנות של AM-PM במרכז הארץ. מה שקיבלה הבהמה במדבר סיני לא מקבל היום איש ההיי-טק שחייב להיות זמין לבוס. קשה לחוש התפעמות מהפיכת השבת ליום של קניות. קניות הן לא תרבות. היום אפשר לקבוע בוודאות שהסטטוס קוו נשבר. המאבק הוכרע. החרדים הובסו והחילונים 'ניצחו'. יותר מחצי מיליון חילונים עובדים בשבתות. אבל האם החילונים באמת ניצחו? האם אנחנו לא יכולים להשתחרר לרגע מהעוינות האינסטינקטיבית לחרדים, ולהבין שבכל הקשור לשבת – הניצחון הזה הוא ניצחון פירוס, שבו החילונים הם המפסידים?".
3.
השבוע צוין בישראל יום האינטרנט הבטוח. שאר 364 הימים בשנה הם ימי האינטרנט הלא בטוח. הלוואי שבאותו כובד ראש שבו דנו פה השבוע במשבר ב"הדסה" או בחוק הגיוס, היינו דנים בנושא שהוא אולי הכי חשוב: מה הטכנולוגיה עושה לדור הבא והאם אנחנו לא נותנים לילדים נשק חי בידיים, כמשחק. זמן רב הוקדש כאן לוויכוחים האם מותר או אסור לילדים להיחשף לדעותיו של המורה אדם ורטה. זה ממש שולי ביחס למה שהם נחשפים אליו בשאר הזמן.