אין ספק, השטח בוער.
לפיד מרגיש בקצות האצבעות את הדגדוגים האלו, שמרמזים על כך שהתומכים שלו אוהבים כל צעד שמצר את צעדי עולם הישיבות. הוא מדרבן עצמו לדעת לכיוון של סנקציות על הישיבות שמהן לא יתגייסו בחורי ישראל לשרת בצה"ל.
מנגד, ברחוב החרדי סוף סוף אחרי זמן מה של שקט יש ברוך השם סיבה למסיבה, ח"כים מקוננים מרה תחת כל מיקרופון רענן, והכי חשוב: אפשר לצאת לרחובות לקרנבל ההפגנות השנתי, סוף סוף יש תירוץ לסגור את הגמרות ולצאת להתעמת עם שוטרים ועם פרשים.
עולם התורה תלוי בלימוד התורה בישיבות - שהן למעשה הפלטפורמה להעברת הלפיד הרוחני של תורת ישראל בעם הזה, כך הונהג וכך מקובל, הישיבות הקדושות הן החמצן של הדור. בדיוק כמו במשל ששמע פפוס מרבי עקיבא; להוציא בחורי ישראל מהישיבות - משול לדגים שיוצאים מהמים לחיות עם השועל.
בוודאי גם, שבימים כאלו אל לנו לחשות ולשבת מהצד בחיבוק ידיים בעוד רודפי רעתנו משחרים לטרף ומחפשים איך להשתיק את קול יעקב. חובה עלינו לאחוז מיד בנשק הטוב ביותר שלנו ולהילחם "כמו שצריך", עד שיבינו שאיתנו לא מתעסקים. ואני אומר "איתנו", כי איום על הישיבות זה איום על כל חרדי. לא משנה אם הוא אברך, ישיבע בוחע'ר או בלב'עת, הישיבות הן הבסיס לקיומנו הרוחני. נקודה.
אלא, שאני ממש מתפלא שבמקום להילחם בנשק הקטלני שבידינו, בוחרים המוחים לצאת ולהתבטל ברחובות. הרי השכם והערב אנו טורחים לספר לתינוקות שנשבו מהעבר השני של הרחוב, שלימוד התורה מסוגל להפיל מטוסים, לעצור טנקים, לבטל מפגעים ולשמור על העולם, אז למה כשאנו נתונים למצור ומצוק אנו לא משתמשים בנשק הזה?
זה מזכיר את המשל הנפלא של המגיד מדובנא. מלמד שלקח את תלמידיו לטיול ביער, ואמר להם שאם יראו כלב לא יפחדו כלל, אלא יגידו בעוז את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", התלמידים שבידם נשק נגד כלבים יצאו בגיל ואושר ליער, כשלפתע הגיחה עדת כלבים מפחידה שהניסה את הילדים לכל עבר. כשהכלבים הלכו והילדים חזרו, הם קלט שהמלמד טיפס הכי גבוה מאימת הכלבים, התפלאו התלמידים ושאלו אותו הרי יש לך את הפסוק, אז למה ברחת? "כן", הוא ענה, "יש לי פסוק אבל הכלבים לא נתנו לי להגיד אותו".
לנו, הציבור החרדי, יש את הנשק הכי טוב, זה שאנו מספרים עליו לכולם כמה הוא עוצמתי, אז מדוע במקום להשתמש בו, אנו עדים למראות מבישים של צעירים בלבוש "צורבא מרבנן" מפילים גדרות, מושכים בזנבות סוסים ומתנהגים כאחרוני נערי הגבעות?