1.
איפה ביבי? השבוע רגשה הקואליציה שלו סביב חוק הגיוס. בנט מכאן, לפיד משם, אבל איפה נתניהו? מה עמדתו בשאלת הסנקציות הכלכליות או הפליליות?
זה לא רק זה. בשבועות האחרונים שלל סערות-פנים הסעירו את המדינה: פרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח ושאלת חופש הביטוי במערכת החינוך. אחינועם ניני נגד אריאל זילבר וסוגיית המעורבות הפוליטית של אומנים. שינויים נרחבים בחוקי הפונדקאות, הזוגיות והאימוץ. חוק המשילות. המרוץ לנשיאות. החקירה שמטלטלת את צמרת המשטרה. גל אלימות בבתי הספר. שביתת המסתננים. משבר במערכת הבריאות.
זה לא שראש הממשלה צריך להעלות סטטוס בפייסבוק על כל קשקוש כמו שרים אחרים בממשלתו, אבל נדמה שהוא מצא עמדה נוחה בכהונתו השלישית: הוא עוסק במה שגדול וחשוב (בעיקר איראן והפלסטינים) ומשאיר לאחרים את כל ה"זוטות" היומיומיות, בלי שאפילו נדע מהי עמדתו.
ח"כ בכיר בבית היהודי אמר לי השבוע כמה זה מטריד אותו: "אנחנו חוטפים את כל הזעם מהחרדים, למשל. למה בנט הוא האויב ולא ביבי? זו הרי הממשלה שלו. כלום לא נדבק בו, לטוב ולרע. כנראה שזה יותר לטוב מאשר לרע, אחרת כבר היינו שומעים ממנו. זה יוצר לו תדמית אחראית ומבוגרת, מול כל 'מריבות הילדים' שלנו".
2.
בשבוע שעבר נכתב כאן על שני חרדים מהפכנים שמרנים, כאלה שמניעים מהלכים חדשניים, אבל מתוך המגזר. בעקבות הטור, זכיתי להכיר עוד אחת. נורית סירקיס-בנק הודיעה לי במייל שאני "חייבת, אבל חייבת" לבוא לתערוכה "מוסיף והולך" שהיא האוצרת שלה. "אני מזמינה אותך לראות את המשך המהפכה השמרנית", כתבה.
יום שלישי, שמונה וחצי, מוזיאון "היכל שלמה" בירושלים. עד שכל הקהל מתאסף להדרכה, היא מספרת לי שזו הפעם השלישית היום שבה קהל מגיע ל"שיח גלריה", כלומר התבוננות מודרכת בתערוכה החדשה הזו. נורית, מתברר, היא הבת של רות סירקיס, כוהנת הבישול הישראלית הגדולה. לפעמים באמצע הרצאה על אומנות מישהו בקהל עוד מזהה אותה מהתמונה שלה כילדה על הכריכה של הספר "ילדים מבשלים". היא חזרה בתשובה ומשתייכת לציבור הליטאי, והיא גם דוקטורנטית לאומנות. אחרי 15 שנים כאוצרת במוזיאון ישראל, עברה לאחרונה למוזיאון הקטן הזה, "עם ג'וק האומנות היהודית בראש", היא צוחקת.
התערוכה החדשה היא של סטודנטיות מצטיינות בשלוחה החרדית של בית הספר לאומנות "בצלאל". מתברר שהפכים כן נפגשים: בית הספר היוקרתי שנחשב סמל לליברליות ירושלמית חילונית, מעניק תואר באומנות ואדריכלות דרך השלוחה החרדית ששמה"אומן".
כחמישים אורחים מתאספים סביבה, וסירקיס לוקחת אותם למסע בין פסיפסים לתכשיטים, בין יצירות וידאו-ארט לעבודות קרמיקה. באומנות אני לא מבינה, ולכן כשהיא מדברת על טקסטורה וקומפוזיציה, אני רק מציינת לעצמי היבט אקטואלי: שלוש יצירות שונות בתערוכה מתייחסות לרב עובדיה יוסף.
הקהל ממשיך לעבר יצירה עגולה ויפה, לידה כתוב "לזכרו של אבי, רם כרמי ז"ל". סירקיס נעצרת ומספרת לקהל את סיפורה: "רם כרמי, אחד האדריכלים המובילים בארץ, חתן פרס ישראל, נפטר לאחרונה. בתו, טל לוי, אומנית חוזרת בתשובה, מתכתבת ביצירה הזו עם אביה. כרמי אחראי לעיצובם של מוסדות רבים בארץ והוא תכנן גם את בית המשפט העליון. מעל כס השופטים, בצעד ארכיטקטוני מרגש, הוא עיצב בבית המשפט העליון חלון עגול שפתוח לשמיים. מעין תזכורת למה שמעלינו. טל מבצעת כאן הומאז' לחלון הזה שאביה פתח מעל ראשי השופטים. זה מהלך בין דורי, שמקשר בין דור צעיר של בעלי תשובה לבין דור המייסדים של התרבות הישראלית. העיגול שהיא יצרה הוא מה שמציץ על השופט מלמעלה, מעל ראשו".
אנחנו ממשיכים ועוברים ליד שתי יצירות שעוסקות בחבלי כביסה, ולידן – בולטת היצירה של אסתר לנדא, ששמה "שלט חדש". לנדא, ילידת מאה שערים, סולדת מהניסוח של מודעות הצניעות התקיפות שתלויות על קירות השכונה. היום, כתושבת העיר ביתר, היא חזרה לשכונה עם שלט אחר שהיא עיצבה וניסחה. במקום לכתוב "אל תבואי לשכונותינו" כתוב שם "בואי במחוזותינו". במקום "לבוש פרוץ" היא כתבה "לבוש צנוע ומכובד". במקום חתימה זועפת, היא סיימה "באהבה, תושבי השכונה". לנדא שבה אל שכונת ילדותה והדביקה שם על הקירות את המודעה שעיצבה, ואז צילמה את התגובות. התמונות מוצגות בתערוכה: אנשים עוצרים ליד המודעה, קוראים, מתפלאים, אולי גם חושבים מחדש. "יש מישהו אחד שהסתכל על השלט הזה עשר דקות", היא סיפרה לי בתום הסיור. "אני חושבת שצניעות זה חשוב, אבל אני שואלת מאיזה מקום אנחנו מדברים על הנושא. האישה אינה פסולה, וגישה תוקפנית רק גורמת לתוקפנות. הרגשתי שליחות בעבודה הזו, כאילו האומנות שלי יכולה להעביר מסר ולחבר בינינו. הדבקתי את המודעות בדבק חזק, והן עדיין שם, מתנוססות במאה שערים".
לפני סיום סירקיס-בנק מבקשת רק דבר אחד: "רק אל תכתבי עלינו יודאיקה. זו מילה עם קונוטציה של משהו עתיק, ממוסחר וקיטשי. לא משהו שנוגע בך. תכתבי אומנות יהודית".
3.
פרשת השבוע, פרשת "תצווה", מקדישה פסוקים רבים לתיאור הבגדים שלובש הכהן. יש חשיבות רבה, מתברר, למעיל ולמצנפת ולכל מערכת הבגדים המיוחדת שלו. הבגד עושה את האדם, כידוע, וסט בגדים כזה יגרום לעם להעריך יותר את המנהיגות הרוחנית שלו.
למרות שקל לזלזל בסמלים, טקסים ומוסדות, פרשנים רבים של הפרשה מסבירים עד כמה יש בהם ערך. מה לעשות, כהן בנעלי קרוקס וטי-שירט ייראה פחות מכובד. המטרה אינה רק היחס של העם כלפי הכהן, אלא גם היחס של הכהן כלפי עצמו וכלפי תפקידו. מי שמסתובב בפיג'מה מתייחס לעצמו אחרת לגמרי ממי שלובש חליפה.
דיון אחר על לבוש התפתח השבוע במליאת הכנסת: ביום שלישי הגישה ח"כ תמר זנדברג ממרצ שאילתא ללימור לבנת, שרת הספורט, ושאלה למה לא לבטל לחלוטין את מוסד המעודדות במשחקי ספורט, ולהחליף אותו במופע בידור שלא מבזה נשים. לבנת הסכימה עימה ואמרה כי היא "מצטמררת" מהתופעה. "זה נוהג שאין לו מקום, לבוש מינימלי והחפצה הם ממש לא בידור", אמרה זנדברג.
תוך שניות היה מי שהעלה במליאה את השאלה הקנטרנית מכל: מה היה קורה אם ח"כ ניסים זאב מש"ס או ח"כ משה גפני מיהדות התורה היה אומר זאת? למה במקרה כזה הייתה מתחילה סערה ציבורית והיו צועקים עליו "הדרת נשים"?
אבל אולי השאלה הלא קנטרנית והמתבקשת היא למה, למען השם, הדתיים והפמיניסטיות לא עובדים יחד למען מטרות משותפות? יש ביניהם מחלוקות גדולות, זה ברור, אבל במאבק מול מפרסמים, למשל, הם היו יכולים להגיע יחד להישגים, אם רק היו מתגברים על הדעות הקדומות ההדדיות.