היא הייתה הכוהנת הגדולה של הליברליזם החילוני, חפה מכל זיקה אוהבת ואמיתית ליהדותה. היא לימדה מקרא, לפי דרכה, ובוודאי ידעה מי היה נמרוד. ובכל זאת, מתוך התרסה והעזה, קראה לבנה הבכור בשם זה. נמרוד השליך את אברהם, אבי האומה, לכבשן האש. הצורר היהודי הראשון.
גם היא הייתה פורצת גדר ראשונה, במאבק התרבותי המתעצם נגד היהדות האורתודוכסית וקודשי ישראל. היא הייתה עמוד האש והענן שהלך לפני המחנה הליברלי וההומניסטי, וגילמה את האשה ללא האלוקים.
בפרספקטיבה היסטורית, הצלחתה העיקרית לא הייתה בתחומי מאבקיה האחרים - זכויות המיעוט או הסכסוך הישראלי פלסטיני. היא תיזכר לדורות בהצלחתה האחרת - החדרת הלך רוח שמטרתו יצירת זהות יהודית חדשה, מנותקת מתורה ומצוות. כל אלו שציינו בהספדיהם את השפעתה האדירה, צדקו.
ניתן בהחלט לזקוף לזכותה את העידן התרבותי הישראלי החדש, בו הכרה בנישואי בני אותו המין באה במקום קדושת הבית היהודי, ובו הלגיטימיות לנישואים עם גויים, עומדת כאלטרנטיבה לאהבת הנצח של האומה היהודית. תפיסות עולם פוסט יהודיות אלו, יונקות ללא ספק מתרומתה הייחודית של אלוני.
מה שהיא כינתה זכויות הפרט, ההלכה מגדירה כהתגלמות החטא. מה שלדעתה היה הומניזם, ההלכה מגדירה ככפירה. אלוני לא ייצגה את הרוב החילוני, המכבד את ערכי היהדות האוטנטיים. היא יצאה מן המחנה החילוני כמיעוט שולי, הנושא בשורה שיש בה הסתה והדחה. היא תוזכר בנשימה אחת עם חלוצי הרפורמה וההשכלה. אלו שיהפכו להערת שוליים דואבת בהיסטוריה היהודית, ודוגמא משקפת לשנאת הדת.
בדרכה הבוטה והחדה, לא היססה לפגוע בגדולי ישראל, ויצרה נורמה חדשה לזילות פומבית של גדולי הדור. היא השתמשה בכישרון התקשורתי שלה, בדעתנותה, ברהיטות שלה - להרע ולא להיטיב. בתודעתה הייתה אלוני מחוברת יותר לזרם התרבותי של המשורר המצרי דרוויש, מאשר, להבדיל, למסורת היהודית של רש"י והרמב"ם. כראשת התורה הפמיניסטית, ביזתה אלוני את קדושת הבית היהודי.
רעיונות של צדק ושוויון היו אצלה מילים מכובסות למאבק נמרץ בערכי היהדות. זוהי תורתה של אלוני וכך תיזכר לדורות עולם. האווירה הליברלית והאנטי יהודית אותה נושאות היום חברות הכנסת כה רבות, בעזות ובגלוי, נזקפת לזכותה, כי כולן היו בנותיה.
מנקודת מבט דתית, לכל הפחות מטפורית, היה עליה להיקבר מחוץ לגדר. ממילא יש להניח שבוודאי הייתה שמחה על כך, כי הרי זוהי מורשתה לדורות.