מספר אירועים שאירעו לאחרונה בריכוזים החרדים, העלו בחזרה למרכז השיח את נושא הנוער הנושר במגזר החרדי, המידרדר לעתים לפשע. יהודה (שם בדוי) נער נושר בן 17 המתגורר בשכונות הצפון של העיר בני ברק, מגולל בשיחה עם 'כיכר השבת' את סיפורו האישי והידרדרותו לשאול תחתיות.
בגיל 14, התקשה יהודה בלימודיו. שנה לאחר מכן, אחרי שכלו כל הקיצים, הוא נטש בזעם ובתסכול את ספסל הלימודים. והתוצאה: חבר נוסף למעגל הנושרים החרדים בעיר.
"ההורים שלי לא ידעו לקבל את הקושי שלי, את העובדה שאני לא יכול לשבת וללמוד יום שלם ברציפות, הם פשוט לא האמינו שיש מושג כזה - הם לא נחשפו לכך", מספר הנער בגילוי לב יוצא דופן. "למרות שיחות חוזרות ונשנות בהן הסברתי להם כי אין לי כוח יותר, הם רק הקשו עליי יותר ויותר, הם המשיכו להפציר בי שעליי להמשיך לשבת וללמוד ויהי מה".
"יום אחד בשעות הבוקר, לא הלכתי לישיבה, פשוט קמתי ועזבתי את הבית", הוא מספר כשקולו נשנק מבכי, "לא יכולתי עוד, אמרתי עד כאן. לאט לאט התחלתי לעבוד בקיוסק ומשם הידרדרתי רוחנית. היום אני לא חובש כיפה ובוודאי שלא שומר שבת. והכול בגלל חוסר ההבנה והפניית הגב שקיבלתי מהורי, הדרך אל הרחוב הייתה קצרה מאוד".
סיפורו של יהודה קשה. כיום, הוא נמצא באותם מקומות אפלים שאדם חרדי לא יכול להתקרב אליהם - גם לא ב-ד' אמותיו. לטענת אנשי חינוך שונים, היחס המשפיל וחוסר הידע החינוכי, מוסיפים מידי יום ויום עוד נערים אל מעגל הנוער הנושר.
איך מונעים את הידרדרות הנוער?
ליחיקם גמליאל, מנהל מחלקת נוער ורכז מצילה במשרד לביטחון פנים, תופעת נוער השוליים לא זרה, הוא מכיר את הנערים והם מכירים אותו. את הכל הוא מוכן לקבל, אך יש לו סלידה מהסלנג השגור בפיו של החרדי המצוי - "נוער נושר", הוא מבקש לקרוא להם בשם מכבד יותר. "הנערים המתמודדים שאנחנו מדברים עליהם הם אותם אלה שלמדו בישיבות ברוב המקרים, יש יוצאים מן הכלל שהם כאלה שאין להם תקנה והטיפול בהם הוא רק בדרך הקשה".
גמליאל, מצביע על נתון מדאיג לפיו גיל עזיבת הנערים את המגזר החרדי, הולך ופוחת עם השנים: "היום יש עשרות בני נוער בגילאי 13- כשמשנה לשנה גילם רק פוחת - שנמצאים ברחובות".
"דרכי ההתמודדות חייבות להיות באופן מחבק ואוהב ולא בהפעלת כוח", מסביר גמליאל, "הפתרון הוא להתחיל לטפל בהם, להכיר במציאות שיש נוער כזה. צריך להקים מסגרות ישיבתיות כפי שעשינו עד היום, אותם ישיבות צריכות לקחת ולטפל בהם באופן מקצועי. פתרון נוסף זה לעשות פעילויות בערב כמו מדרשיות תחת השגחה".
מאז המקרה בו נרצח נער חרדי-לשעבר בעיר פתח-תקווה, רבים התעוררו וחיפשו אחר פתרון לאותם נערים, גמליאל סבור שעד היום הם פשוט הופקרו: "אין ספק שהפקירו את אותם נערים ולא נתנו להם מענה. לצערי רק אחרי מקרה הרצח התחלתי לקבל טלפונים גם מעיריית פתח תקווה, "בוא מהר ותטפל בנוער השוליים", לצערי הרב אנשים מתעוררים רק אחרי מקרים כאלה".
"אין ספק שמקרה הרצח פתח לאנשים את העיניים והביא להם את קו המחשבה להבין מה יכול להיגרם על ידי בטלה". הוא מוסיף.
אשר: "בהתחלה היה יחס עוין כלפיי"
חבר-הכנסת יעקב אשר, ישב לפני חודשים ספורים בכס ראש עיריית בני ברק, בתחילת הקדנציה הוא הבין כי הבעיה הקשה המצריכה פתרון באופן הדחוף ביותר - היא תופעת "נוער השוליים".
"זיהינו את התופעה לפני חמש שנים", מספר יעקב אשר בשיחה עם "כיכר השבת". לדבריו, העיר סבלה מפשע שהלך והתעצם במיוחד בשבתות וחגים, "לא הייתה שבת שעברה בלי קטטה והתנכלויות, היו המון נערים שהיו מתייצבים במקומות מסוימים".
"כשנכנסתי לתפקידי כראש עיר היה צורך לטפל בהם בכוח, אבל קיבלתי החלטה שמצד אחד נלך ביד קשה כי אנחנו לא מוכנים שיהיה פחד להסתובב בבני ברק, ומצד שני החלטנו לשים זאת על סדר יום הציבורי, לתת להם התייחסות ומענה למצבם ולגרום להם להבין שהמוסד לא נגדם אלא לטובתם".
ההחלטה לטפל באותם נערים הפכה את אשר לאויב כביכול בקרב המטופלים, הם ראו בו כמשת"פ עם המשטרה, והוא חש עוינות כלפיו: "בחודשים הראשונים כשהייתי מגיע לאירועים ולחתונות, ראיתי שהיחס שלהם כלפיי היה עוין, כאילו אני נגדם ומשתף פעולה עם המשטרה. השתתפתי אישית בכל פתיחה של קורס לטובתם, והיחס השתנה".
הטיפול היעיל והמהיר שהפך היום למודל לחיקוי, הביא גם לקרבה בין הבנים "הסוררים" להוריהם: "קירבנו את הילדים להוריהם, פתאום הם התחילו לקבל תעודות... אני זוכר, שאחד הילדים שקיבל תעודה בסיום קורס, ניגש אליי בסיום האירוע וסיפר כי זו התעודה היחידה בחיי".
בשונה מגמליאל, יעקב אשר לא ממהר לומר שהנוער הנושר הופקר: "ברגע שאין אף אחד שיודע מה קורה עם אותו נער אז הוא יכול להידרדר, ואחר כך הוא מגיע בקלות למעשים פלילים. אני לא רוצה לומר שהפקירו אותם, אני יכול לומר לך דבר אחד בצורה הפוכה, אם לא מטפלים ומשקיעים משאבים בכוח אדם שישבו עם אותם נערים אז זה בהחלט יכול לגרום לכך שבעצם בסופו של דבר כאילו הפקירו אותם, ואז אין גבולות".
גם הרבנים שהתנגדו הפכו לתומכים
לפני שלוש שנים, במרכז העיר בני ברק הוקמה פנימיית "שתילים" לנערות חרדיות בסיכון. ראובן גלסנר, מנהל המוסד, עשה ימים כלילות בטיפול בנערות המגיעות ממשפחות הרוסות. בשיחה עמו הוא מסביר על הדרך הארוכה שעוברות הנערות עד לחזרתן אל מקומם הטבעי: ביתן.
"מדובר במכלול של דברים" אומר גלנסר. "העניין מורכב בכך שאנחנו בית חם ואוהב, מעבר לכך הטיפול הרגשי שכל אחת מהבנות מקבלת אצלנו וזה בגדר חובה. אנחנו דואגים גם לעזרה בנושא של תעסוקה עתידית, זאת אומרת, החניכות אצלנו עוברות קורסים והכשרות שבסיומן הן מקבלות גם תעודות על ידי משרד הכלכלה, והתוצאה היא שהתלמידה מקבלת את המענה לו היא זקוקה".
להקמת המוסד נלוו הפגנות של תושבי השכונה ובראשם רבנים חשובים. אלא שעם הזמן הפכו הצדדים למשתפי פעולה ואותם רבנים שהיו נגד המהלך, מברכים עליו כיום: "אני מבחינתי התמקדתי בכך שיש לנו שליחות שאנחנו צריכים לתת יותר ממאה האחוז בשביל להגיע לתוצאות. וכשעושים את הדברים בצורה נכונה עם הכלים הנכונים ומשתדלים, אז ישנה סייעתא דשמיא" אומר גלסנר.