1.
נתניהו איחר, כרגיל, אבל הפעם היה לו תירוץ מצוין. הכנות אחרונות וקדחתניות לפגישה חשובה עם ג'ון קרי. בסוף הוא הגיע. המבקרים במוזיאון ארצות המקרא בבוקר יום שישי האחרון לא הבינו מה פשר האבטחה הכבדה על כל הפסלים מהתקופה האכדית, עד שנתניהו הפציע. באולם האירועים של המוזיאון התקיימה באותה שעה מסיבה לרגל הולדת בת לאבי ופרח לרנר. אבי הוא יועץ תקשורת ופרח, המקשרת בין משרד ראש הממשלה לכנסת, היא אחת הנשים החזקות בלשכה.
באולם מחכים לנתניהו חוגגים רבים, רובם דתיים לאומיים. אחד מהם, דמות בכירה במגזר, מסביר לי ליד בופה הקינוחים כמה הוא מודאג: "נתניהו בשיא כוחו, ולכן הוא יכול לעשות עכשיו מה שהוא רוצה. נכון, הוא לא חזק כמו אריק שרון בימי ההתנתקות, אבל הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, ורואה שאין לו תחליף. בנט ולפיד נראים כמו שני טירונים. מעלים כל היום סטטוסים, ולא מבינים כמה זה לא מתאים לסטטוס החדש שלהם. בוז'י? נו, באמת. גם בתוך הליכוד ביבי לא מאוד מאוים, ואפילו משה כחלון עם עשרה מנדטים לא יהיה פה ראש ממשלה כל כך מהר. בנוסף, קצת נמאס לו מאיתנו, הסרוגים", ממשיך הדובר. "בנט לקח לו המון מנדטים, והוא גם לא מת עליו אישית וישמח להחליף אותו. בגלל כל הסיבות האלה ביחד, אני חושב שאולי הוא מתכנן לנו איזה גראנד-פינאלה לקדנציה הזו. הנה, הוא כבר משחרר מחבלים בפעם השלישית, והשמיים לא נופלים. ועכשיו הוא אפילו מגיע ל'בריתה' בשבוע שבו השתחררה עוד קבוצת רוצחים, ואת תראי שאף אחד מאיתנו פה לא יגיד לו מילה על זה. מה לעשות, יש לנו אלטרנטיבה אחרת מלבדו?".
נתניהו נכנס. מנחה האירוע, קובי אריאלי, דווקא אומר לו משהו אקטואלי, אבל בחיוך: "אדוני ראש הממשלה, ברוך הבא. בינינו, כולם יודעים שג'ון קרי סתם טס לפה כי הוא כבר צבר המון נקודות, נכון?". נתניהו מחייך, מברך בחום, מצטלם עם התינוקת, ורץ לפגישה עם קרי בעודו מסביר לקהל: "חברים, כבר 12 בצהרים, השבת מתקרבת".
2.
מתיו גולד הוא שגריר בריטניה בישראל, אבל לאט לאט, הוא הולך והופך גם לשגריר בריטניה לציבור החרדי בישראל. התקשורת החרדית מסקרת אותו הרבה יותר מזו החילונית. כשמחפשים את שמו באתרים החרדיים הכותרות קופצות זו אחר זו: מתיו גולד נפגש עם אריה דרעי, מתיו גולד בשיחה בארבע עיניים בלשכת הרב עמאר, מתיו גולד בביקור בישיבת "עטרת ישראל". וזו רק דוגמית.
השגרירות מעורבת מאוד בקידום תעסוקה ותארים אקדמיים במגזר. בחנוכה אירח השגריר (היהודי, אגב) בביתו אישי ציבור חרדים להדלקת נרות חנוכה. ובשבוע שעבר אף הודיעה השגרירות הבריטית כי מלכת אנגליה תעניק את אות "קצין מסדר האימפריה הבריטית" לאיש העסקים החרדי יצחק שפירא, כהוקרה על פעילותו לחיזוק הקשרים בין בריטניה לבין הקהילה החרדית. מה קורה כאן? למה כל כך חשוב ובוער לממשל הבריטי להשקיע ככה בציבור הזה? מדוע כמעט בכל שבוע מגיעה פמליה בריטית רשמית לישיבות יוקרתיות ובתי אדמו"רים? "זו בהחלט חלק מהאסטרטגיה של גולד", הסביר לי חרדי שמעורב ברוב המפגשים האלה, "מעבר לדיבורים על קרבה וחמימות, תכל'ס, הוא הבין שזה המפתח לקידום הסכם שלום. השמאל מסכים לוויתורים, המתנחלים אף פעם לא יסכימו, והחרדים נחשבים מתונים מבחינה מדינית. צריך רק להשפיע עליהם לכיוון של שטחים תמורת שלום. לכן הוא עושה חריש עמוק כדי לשכנע אותם לוויתורים, להכשיר את הלבבות".
גולד, בשיחת טלפון איתי השבוע, מכחיש. "זה נכון שאנחנו מדברים על הנושא הזה, כי אנחנו רוצים להביא שלום למזרח התיכון, ויש לנו על כך שיחות טובות מאוד עם מנהיגים חרדים בכירים. אבל אין פה קונספירציה. להגיד שאנחנו באים לשנות את דעתם זה לפספס את כל הנקודה. זה מאוד פשוט וישיר: אנחנו רוצים קשר של כבוד ואמון עם הציבור החשוב הזה. השאלה אינה מדוע אכפת לנו כל כך מהם, אלא איך יכול להיות שלא יהיה אכפת לנו מהם. הם חשובים פוליטית, דמוגרפית, תרבותית, וזה חלק חשוב מעבודתי פה. עם הזמן זה התפתח לחברות אמיתית, זו לא רק עבודה. לכן אני שמח שהוד מעלתה בחרה לכבד את יצחק שפירא בתואר הנדיר הזה. זה אות ליחסים שלנו עם חלק כה חיוני בחברה הישראלית".
אני שואלת את גולד אם הוא לא שם כאן את האצבע על משהו חשוב שהממסד הישראלי מפספס. הוא עונה בדיפלומטיות בריטית: "אני לא רוצה למתוח ביקורת על אף אחד אם הוא נוקט גישה שונה משלי, אני רק מעדיף לומר שלי יש גישה מאוד חיובית וכך אפשר לקדם הרבה דברים משותפים".
3.
בשבוע שעבר, בין שלל מצעדי סיכום 2013, בחרו קוראי "ידיעות אחרונות" את שער השנה. למקום הראשון הגיע שער הגיליון שסיקר את הלוויית הרב עובדיה יוסף. "עצב רב", נכתב שם באותיות ענק, וברקע תמונה של מאות האלפים בהלוויה. למקום השני הגיע השער שסיקר את פטירת אריק איינשטיין. "עוף, גוזל" הייתה הכותרת.
בשני המקרים מדובר בשבטים גדולים שהתאבלו, כל אחד על ה"מרן" שלו. אבל הנקודה המשותפת בבחירה היא בגלי האהבה שהופיעו אחרי המוות. אולי במציאות הישראלית הצינית, רק אחרי פטירת אדם אנחנו מרשים לעצמנו להתרגש, לומר מה הרגשנו. הרב עובדיה יוסף סוקר כל השנים בעיקר בבוז, ובעיקר בגלל התבטאויות חריפות. רק אחרי שנפטר זכה פתאום ליחס מכבד, לניסיון להבין את משנת חייו הדתית והעדתית, שהייתה רחבה הרבה יותר מאותם ציטוטים. אריק איינשטיין הודר בשנים האחרונות מראש מצעדי הפזמונים. פטירתו המפתיעה החזירה פתאום לחיינו את מאות שיריו היפים והישנים. רק כשנקבר בקע פתאום מכל כלי התקשורת בישראל פס קול ישראלי ועדין שקצת הודחק והושתק.
4.
גם פרשת השבוע, פרשת "בשלח" עוסקת בשירה. השבת הנוכחית אפילו מכונה "שבת שירה", בגלל השירה שבני ישראל שרים בפרשה אחרי קריעת ים סוף. נכון, השירה היא חלק חשוב מהעולם היהודי, מאז שירת הלוויים בבית המקדש ועד הניגון החסידי בימינו. אבל הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', נהג להדגיש כי השירה היא לא חלק מהתורה, היא שם נרדף לתורה עצמה. "ועתה כיתבו לכם את השירה הזאת" – כך נכתב בפסוק שמורה לכתוב ספר תורה. כלומר, השירה היא לא קישוט נחמד או תוספת לתורה, אלא התורה היא-היא שירה. היחס הראשוני אליה לא צריך להיות כאל הכרח, לא כאל משהו פוליטי או ציבורי, אלא קודם כל כאל שירה.