"ושכולם יקפצו"

יום ראשון, שתיים בצהריים, בית סוקולוב בתל אביב. שוב אושיית תרבות ישראלית-חילונית הולכת לעולמה, שוב ילדים ונכדים חרדים ממררים בבכי. הרב ניר מנוסי, בנו של דידי מנוסי, סיפק בהספד שלו הסבר מסוים לתופעה. הוא ניסה לתאר למה לא הסתפק בבדיחמין לשבת אלא ביקש לשמור שבת כהלכתה. למה הבן של הקיבוצניק מגבע שכתב את טובי השירים על הארץ הזאת, הפך דווקא למחבר ספרים על חסידות וקבלה. את החוצפה והתעוזה, הסביר מנוסי הבן, לקחנו מכם, מדור המייסדים של ישראל, מהפלמ"ח. "לפני כעשור וחצי העמדתי אותך בניסיון לא קל", אמר מול מיטת אביו. "לאחר עשרות שנים של כתיבה שנונה ונושכת נגד הדת והדתיים, פתאום הבן שלך התחיל להתקרב ליהדות ואפילו רחמנא ליצלן לשמור מצוות. לרגע קטן נבהלת, פחדת שאנתק קשר. אמרת לי: 'תלמד, אבל למה לקיים?'. עניתי לך: 'למה לך לא הספיק לקרוא על הודו ואפריקה, למה היית מוכרח לנסוע לשם?'. צחקת, והבנת. וכשראית שאני שומר על קשר ולא מתרחק – עשית יותר מזה: קיבלת וכיבדת. עד כדי כך שבסוף עודדת אותי. כשהתוודיתי בפניך שאני רוצה ללכת על זה, אבל מפחד מה יגידו, אמרת לי: מה זאת אומרת מה יגידו? תעשה בדיוק מה שאתה רוצה, ושכולם...".

מנוסי בעדינותו לא אמר "ושכולם יקפצו", אבל הקהל הבין את ההמשך וצחק. הוא המשיך, בקול שבור: "בחרנו בדרכים מאוד הפוכות לכאורה, אולי הכי הפוכות שיש בכל העם שלנו, המפוצל והמקוטב והיפה כל כך. אבל אני מאמין באמונה שלמה שהדרכים מתחברות. ששני קווים היוצאים מאותה נקודת תקווה לעולם טוב ומתוקן, באיזשהו אופק שאיננו מסוגלים לראות אותו, גם נפגשים. אתה ודאי רואה את זה עכשיו. רואה את המרחב שבו משתלבים חלומות הקודש וחלומות החול, חלומות הימין וחלומות השמאל. ברך אותנו שנזכה גם אנחנו לראות את המרחב הזה ולהגשים אותו כאן בימינו. להתראות, אבא".

דידי מנוסי זכה לשמוע את הדברים האלה עוד בחייו. לפני כמה חודשים, באולם "צוותא", נערכה לו מסיבת יום הולדת 85, שהייתה מעין אירוע פרידה. הוא ישב בשורה הראשונה בכיסא גלגלים, שמע את שרה'לה שרון וחיים טופול וקובי אושרת מהללים אותו, ואז, אחרי "מי שחלם" בביצוע הגבעטרון, עלה לדבר הבן. מול כל הגוורדיה המפורסמת והוותיקה של אבא שלו, התייצב הרב מנוסי והסביר שזה לא מרד, זו המשכיות: "אני מרגיש שקיבלתי ממך את ההרפתקנות שלך. את הסקרנות והאומץ ללכת למקומות חדשים ולבדוק דברים חדשים, בלי לפחד מה יגידו. אני לא נסעתי לחצות יבשות, אבל כן יצאתי לגלות עולמות חדשים, וזה היה במידה גדולה בהשראתך. במסע שלי המשכתי את המסעות שלך. אני לא אשכח את היום שבו סיפרתי לך בטלפון שאני מצדי מרגיש מוכן לקפוץ על העגלה של התורה, שאין דבר שאני יותר רוצה, אבל אני מפחד מהתגובות. ואז אתה אמרת לי: זה מה שאתה רוצה? אז מה השאלה? תעשה את זה! באותו רגע הרגשתי שנתת לי את הברכה שלך. הברכה שלך, במילים שלך ובסגנון שלך. ובדרך פלא, בו זמנית, הרגע הזה גם שחרר אותי ממך וגם קשר אותי אליך".

2.

יום רביעי שעבר, שש בערב, בית הרב קוק בירושלים. מזג האוויר סוער בחוץ, וסוער גם בפנים. זהו כינוס ראשון של ארגון רבנים ציוני דתי חדש המכונה "דרך אמונה". הקואליציה של בנט ולפיד, וגם הארגונים המתוקשרים והפעילים "צהר" ו"בית הלל", מותירים חלק מרבני המגזר בתחושת אילמות, מול כל הנושאים שעל סדר היום (מפינוי יישובים דרך סוגיות דת ומדינה ועד היחס לתרבות החילונית). כמעט לא שומעים אותם באתרי האינטרנט הסרוגים ובתקשורת המגזרית. אין להם חשבון פייסבוק פעיל ותוסס, ואף אחד לא מבקש מהם לעלות לשידור ברדיו כשצריך להגיב על סוגיה בוערת. "אנחנו לא באולפני הטלוויזיה ולא במשרדי יחסי ציבור", אומר לי אחד מהם, "אנחנו פשוט בישיבה ובבית הכנסת. אבל אין ברירה, אנחנו חייבים לצאת החוצה. כי לפעמים נדמה שהמגזר כולו 'לייט', שקולה של התורה לא נשמע בגאווה, וזה פשוט לא נכון".

"נרדמנו בשמירה!", מכריז בנאומו הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת "הר המור". "הכנס הזה היה צריך להתקיים מזמן. העם הזה לא יודע שיש תורה בעולם ושהיא מחייבת, אבל האם אנחנו יודעים? האם אנחנו זוכרים? אנחנו כל הזמן משתדלים שהתורה לא תפריע למציאות, שהרבנים לא יפריעו למציאות, הגיע הזמן לדבר אחרת". הרב צחי וייס מהרצליה, נציג הדור הצעיר, המשיך את אותו הקו: "צריך להגיד דברים ברורים בקול, בלי לפחד. לא צריך להנמיך את הגובה שלנו, אלא להיפך, להרים את המציאות אלינו. זה החיים שלנו, תורה. לא צריך להתבייש לומר את זה".

המיקום אינו סתמי. הם יושבים בתוך ביתו של הרב קוק מתוך ניסיון לומר שהם המשך טבעי לדרכו ההיסטורית, הם-הם הציונות הדתית. "בחרנו להתכנס במשכן היקר הזה", אומר היוזם, הרב ברוך אפרתי, "ונשאל את עצמנו בכל שאלה מה הרב קוק היה עושה".

זה לא סיפור קטן ופנים מגזרי. למתח הזה יש השפעה רבה על סדר היום הציבורי, גם ברמה הפוליטית (איחוד או פיצול בבית היהודי) וגם ברמה התרבותית והחברתית.

פניה של הציונות הדתית ישפיעו מאוד על פניה של ישראל.

3.

דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. שבע מתוך עשר מכות מצרים מופיעות בפרשת השבוע, פרשת "וארא". ובכל זאת, בעלילה שבה יש כל כך הרבה ניסים ונפלאות, נדמה שגם משה רבנו הוא חתיכת נס. האישיות שלו נחשפת בפרשות האלה לראשונה, בשורת פרטים מפתיעים: קודם כל, הוא בן 80, לכאורה לא ממש הגיל להתחיל קריירה ציבורית, והוא גם מגמגם. משה עצמו מעיד על עצמו שהוא "כבד פה וכבד לשון" וגם "ערל שפתיים", כלומר לא אשף רטוריקה.

ובנוסף לכל אלה, מצביע הרב ישראל סלנטר (מייסד תנועת המוסר) על פרט אחד קטן ומשמעותי שמופיע בתחילת המהלך הזה כולו. משה רבנו הרי מקבל כאן שליחות אדירה: ללכת ולהוציא את עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. אבל אחרי מעמד הסנה הבוער שבו הוא שומע לראשונה על התפקיד העתידי שלו, הוא לא רץ ישר למצרים, להגיד לפרעה "שלח את עמי". הפסוקים מתארים איך הוא חוזר הביתה, אל משפחתו, לבקש רשות ולהסביר את צעדיו. יש פה שיעור גדול ביחסי אנוש, קבע הרב סלנטר. גם אם יש לך משימה לאומית גדולה וטוטאלית, אתה לא יכול להתעלם מהאנשים שסביבך. גם אם אלוקים בכבודו ובעצמו מדבר איתך ונותן לך הוראות – אתה הולך קודם לדבר עם המשפחה.