גאוות היחידה המופגנת מאז תקומתה של ה"תנועה החרדית", זו שהוקמה במקביל ל"תנועת ההשכלה", היתה תמיד נר לרגליה, והיא שהעניקה לה, ועודה מעניקה, את אפשרות הקיום.
בגדול, גאוות יחידה היא דבר מבורך. אמנם המוני, קטנוני ובר-חלוף, אך בעת שאתה משתייך לתנועה כלשהי, אתה זקוק לה על מנת לבסס את הנוער שלך, ולהצדיק את קיומך.
שתי בעיות מהותיות יש בגאוותה של התנועה החרדית בפרט. האחת היא היותה חסרת גיל. בתנועת הנוער הזו חברים אנשים בני כל גיל, וכולם בעלי אותו מעמד. והשניה, שהיא מבוססת על שלילה, היחידה אינה גאה במעשיה אלא גאה בבוז האחר.
בעיות הללו, אין בכוחם כדי לפרק את היחידה, אך בכוחם להרחיק חברים מהתנועה, ולהשניא אותה על אנשים שאינם חברים בה.
ההרחקה אינה מהווה איום על הקבוצה, כי כדרכם של גאוותנים, החברים אינם רואים את הזליגה, אינם מכירים בנשירה, וממשיכים לבוז.
גם השנאה אינה מהווה איום, כי כדרכם של גאוותנים שכאלו, רמיסת האחר היא משנה צרופה ודרך חיים, ומה להם ולדעות נוגדות?
מאחר שמדובר בתנועת נוער, ובכתבה המתפרסמת בביטאון בית הספר (יתד נאמן), אין מן הראוי שאשקיע זמן בתגובה, אך מכיוון שאתה, מוטי ידידי, ביקשת את תגובתי, ומכיוון שהנידון (אריק איינשטיין) קרוב לליבי (וגם ללב כותב המאמר בביטאון "יתד נאמן", המצטט כבבלי משים שורות מתוך שיריו של איינשטיין), לכן אגיב:
1.
מבנה הכתבה, עוסק בהבדלים שבין "מרן" של ה"תנועה שלנו" לבין "מרן" של החילונים, שתי שאלות קטנות: א. ממתי הפך הרב עובדיה יוסף ל"מרן שלנו"? בשיטת אויב אויבך חברי?, כלומר, שנאת הזרים שמלווה את גאוותני היחידה ושבשמה הוקיעה לאורך השנים את הזר "הר"ע יוסף" (כהגדרתם), ניכסה אותו לפתע לעצמם, כאשר האויב משותף (והוא לא, הוא לא משותף). מגוחך להכשיר לפתע את המוקצה, רק לשם הפרובוקציה.
2.
לגופם של דברים: ציטוט: "באמת שלא צריך להיות קטנוניים ולהתחיל לספור את האלפים הבודדים שהיו שם לעומת האירוע העצוב מלפני חודשיים בהשתתפות למעלה מחצי מיליון יהודים" הרי במילים אלו כבר היית קטנוני ועשית את מה שהצהרת עליו כקטנוני! ואז בא ההמשך "הנושא איננו מספרי כלל ועיקר, בהתחשב בניכור הקבוע שבין הציבור החילוני לגיבוריו שלו" המשפט הזה הוא סיכום לנושא מספרי. אגב, ממש מתמטיקה, כן, זו המאוסה (בינתיים, עד שמישהו יהיה יותר גרוע, ואז אנחנו והמתמטיקה נלחם בו).
3.
ציטוט: "אריק איינשטיין לא היה מנהיג לאומי, הוא לא באמת השפיע על חייה של מדינת ישראל, להוציא בתחום אחד: תרבות הפנאי" – ההסתייגות הופכת את הקערה על פיה, כי תרבות הפנאי היא בעלת השפעה משמעותית וגדולה בעולם החילוני, תרבות הפנאי היא המקבילה להשתעשעות ישיבתית, היא מקבילתה של ההתחככות עם אינטלקט הגמרא. (לא. לא דיברתי על לימוד תורה, גם לא על לימוד גמרא, אלא על השעשוע האינטלקטואלי של לימוד שלא לשמה).
4.
ציטוט: "כאן, בנקודה הזאת, מבצבצת הטרגדיה האישית של שלהי חייו, התברר שאיינשטיין הלך בימי זקנותו ואיבד את הקשר עם התרבות הישראלית העכשווית... נתקל בתשובות מתחמקות... והוא שאל את עצמו... למה לא משמיעים את השיר החדש שלי ברדיו... האמת העצובה של האיש שממרום ההצלחה הגיע לתהום האי רלוונטיות" הדבר הזה הוא שקר, לא רק מפני שהוא היה מחובר לתרבות הישראלית העכשווית, והמשיך להיות פורה, לא רק בגלל שצעירים וילדים ממשיכים לשמוע את שיריו, לא רק מפני ששיריו הם המושמעים ביותר ברדיו (על פי אקו"ם) לא רק מפני שכותב המאמר עצמו, המחובר לתרבות הישראלית העכשווית, מחובר לאריק איינשטיין, אלא מפני שזו לא היתה טרגדיה בשבילו! הוא לא שאל את עצמו שאלות כאלו, גם אם היו נכונות! ההפך הוא הנכון! הוא שאל את עצמו למה הוא עדיין רלוונטי, אם כבר שנים שהוא בחר להישאר בביתו? הוא שאל את עצמו בזכות מה מגיעה אלי אהבה מעבר למגיע לי?
5.
ציטוט: "הוא הלך והסתגר בביתו, עם התה והלימון... מרירות פנימית השתלטה על האיש ששירתו היתה תמיד סמל לאופטימיות". שקר נוסף. בעצם שניים. אולי שלושה: מרירות לא השתלטה עליו בעקבות ההסתגרות, והאי-רלוונטיות לא גרמה להסתגרות (אגב, הוא פרש מן הבמה בגיל 43), הוא פשוט עשה מה שהוא אהב, והמשיך לפעול במה שהוא היה הכי טוב בו. ושיריו לא היו סמל לאופטימיות, אלא סמל לאהבת אדם, ליושר, לנאמנות, לרוך, להומור, לתבונה, לרגישות. לא לאופטימיות. לאו דווקא. הוא שר גם שירי מחאה ושירי אכזבה ושירי מספד.
6.
"הוא הלך והסתגר בביתו... שמר על כבודו ולא דיבר בפומבי על כאבו הגדול... זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם, זקני עמי הארץ – כל זמן שמזקינים דעת מטורפת עליהם... אלו שנישאו אתמול על כנפי התהילה – מושלכים כקשישים אסקימוסים לשלג... פלא שדעתם מטורפת עליהם?"... אם נשפוט לפי גיל הפרישה של אריק מחיי הבמה (להזכירך, בגיל 43, אולי הכתבן קרא איפשהו את המספר 82', בקשר לפרישה... זו שנה, קיצור של "1982" לא גיל) – מה ההסבר לטירוף האתמולי? אם לפי הקשר עם עשרות נכדיו – במה הושלך כקשיש אסקימוסי לשלג? אם לפי מנוחת דעתו – במה הוא זקן עם הארץ? אם דעת תלמידי חכמים המתיישבת היא כהבנתו הרדודה של כתבן הביטאון – במה היו הרב שך, הרב אלישיב והרבי מוויז'ניץ תלמידי חכמים?
7.
"היה נוח מאד ל'מדינת תל אביב' (שמתם לב בכמה מינוחים שאולים ולא מקוריים משתמש הכתבן) להפגין יחס של כבוד לגיבור האתמול, הרבה פחות היה דחוף לה להקשיב לו" --- מה??? --- "ככה זה בעולם שכולו מירוץ אנוכי אחר החומרנות" --- מה? מי לא הקשיב לו? למה נוח להפגין יחס של כבוד? מי פה רץ אחר חומרנות? --- "להבדיל, העולם היהודי (קרי: התנועה החרדית. א.י.) מציב אותם (את זקניו. א.י.) בראשו ומחנך לאורם את הדור הצעיר" במקביל למי? לעולם החילוני שעשה את אותו הדבר לאריק איינשטיין?
8.
"הבל הבלים הכל הבל, זה מה שהיה מכריז אילו רק התאפשר לו לומר עוד משפט מן המקום שבו הוא נמצא – 'עזבו הכל ולכו לחפש את האמת', היה ממליץ להם האיש שכבר איננו – ומצביע להם על הדוגמא המפוארת שכולם מכירים" --- כך רמז הכתבן על אורי זהר, שהוכשר - מכיוון שהצטרף לשורות.
9.
הבעיה שלי, כאדם חרדי, בהגנה על אדם כמו אריק איינשטיין, היא חילוניותו. אך אם המדד הוא יושר, צניעות, כבוד, אהבה, רעות, מסירות, הכרת הטוב ועוד - הרי שאריק איינשטיין הוא אדם דתי, וכותב המאמר בביטאון החרדי – הוא אדם חילוני. אך אם (כדרכם של גאוותנים), כל אלו אינם שווים אלא אם כן נעשים על ידי חובש כיפה, שילכו לקרוא את הקדמת הנצי"ב לחיבורו על החומש ויגלו ש"ששבח ישר נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתול. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, שזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ" וגם יגלו ש"זה היה שבח האבות - שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אף שהיו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם"...
