כמלאך הנצב על ראש דרך

תחושת היתמות האופפת את כולנו עם הסתלקותו של אביר התורה, חכם ההלכה ומחולל המהפכה היהודית בארץ ישראל, בלתי ניתנת לכימות. אף אחד לא יכול להסביר את תחושתו האישית בימים אלו; איבוד אב, רב, סב, מנהיג – אין לאף אחד את ההגדרה המדויקת שתקיף ותיתן ביטוי לעומק התחושה הקשה.

זר אולי היה חושב כי בכלל נשכחה ממנו הוראתו להשיג את ראש הממשלה לשיחה. אך כשהתפנה רוה"מ הוא חובר מיידית לשיחה עם מרן זצוק"ל – הוא זכר כל פרט בשיחה ודרישתו היתה חד משמעית, "תעזור לביתר, זו עיר שלנו, זו עיר של תורה אי אפשר להקפיא מקום תורה. אסור". השיחה הזו הביאה לשחרור 300 יח"ד ועוד אי אלו הישגים למען תושבי העיר.

אילוץ ההמתנה לראש הממשלה מביא אותי להכיר לו טובה על העניין הזה עד היום. זכיתי בפעם הראשונה ל'מלך ביופיו תחזינה עיניך'. זכיתי לראות מקרוב את עבודת הקודש. החל משקיעותו ויגיעתו בתורה של מרן זצוק"ל מעת שהגעתי לביקור, כיצד בני הבית נאלצו בחרדת קודש לנתקו מלימודו לצורך העניין – שהיה לבקשתו, זה נראה היה כניסיון לעקור ברזל מבטון לאחר יציקה. עבור אל הקשבתו למצוקת תושבי ביתר, למידתו לפרטים את כל הסוגיה בתוך דקות בודדות, כאבו ודאגתו למוסדות התורה. ועד השעה הזו של קורת רוח בה המתנתי וישבתי בצד, והבטתי במלאכת שמיים, מסירות נפשו של מנהיג הדור לעיר שקרובה לליבו, זה מה שנתן לי את ההרגשה של מה זה שליחות ציבורית, איך אדם שכל העולם על כתפיו - אם לא בריתי... חוקות שמיים וארץ לא שמתי, עסק רק בעניין ביתר עילית, כאילו אני מאיר רובינשטיין בנו יחידו והעיר ביתר היא עיר התורה היחידה לה הוא דואג.

מחויבותו של מרן זצוק"ל לכל עניין היתה חד משמעית. עם ביתר היה כולו ביתר, עם ראש הממשלה היה כולו איתו, אבל התורה – היתה המחויבות האמיתית שמקיפה הכל. לפני, באמצע, אחרי, תורה ורק תורה בה שקע, לה היה מחויב בכל כולו. ככוכב הנגה בגבול מזרח – מראה כהן.

תושבים יקרים, בתוך זמן קצר איבדנו את שני המאורות - "מתמידי הדור" – מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ומרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. החובה על כולנו למלאות את החלל שנפער, את החסר שיש בעולם כעת, אם זה בלימוד התורה, אם זה בתפילה ואם בעשיית חסד, היא חובה כפולה ומכופלת שמחייבת כל אחד ואחד מאיתנו. החובה על כולנו היא להמשיך את קיום עירנו בדרך התורה והיראה.