אחרי מיטתו • הראיון האחרון

השיחה האחרונה של מרן נשיא מועצת חכמי התורה הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל לכלי תקשורת כלשהוא היתה לסופר טוביה פריינד מעיתון "המודיע" שנערכה במעונו יומיים לפני נפילתו של מרן למשכב.

"מחשש שיישמט מתחת ידיו דור ההמשך, החל מוסר שיעוריו בלשון עממית. בדבריו שיצאו מלבו הרחום, שזר גם מניסיון חייו מלאי תוכן. רגעים מספר קודם לכן, היה שקוע בנבכי הלכות גיטין וקידושין החמורות, היתר עגונה ופסולי חיתון, ושאר נידונים חובקי עולם שעלו על שולחנו ונידונו בספרי תשובותיו למאות ולאלפים, נפרד ונתלש בכוח מהספרים האהובים ומצא את עצמו בחברת אנשים עמלי-כפיים בעלי-מלאכה, נגרים ופחחים, סנדלרים וחייטים, מוסר להם שיעור בשפה פשוטה ורפה, בעודו משלב סיפורים ומעשיות מתובלות המושכים את הלבבות, שגרם להרחיב את מעגל השומעים.

"כך, לאורך השנים, מצא כר נרחב להשפיע עליהם, שיחנכו את ילדיהם ברוח ישראל סבא, ופירות ופירי פירות בס"ד ממשיכם להיזקף לזכותו לדורי דורות. הסיפורים המרתקים והתיאורים המופלאים על שקידת התורה ימים ולילות. על כתיבת תשובות נהירות ובהירות בכל מכמני תורה, מהקלות בספריו 'יחוה דעת', ועד החמורות שבחמורות בספרי שו"ת 'יביע אומר'. על היציאה לערי השדות, ללמד לעם ה' תורה ולקרב לבות בני ישראל לאביהם שבשמים, משיעורי התורה בבתי-הכנסת הותיקים, הישנים והחדשים שבירושלים, ועד לשיעורים השבועיים המשודרים בכל הארץ, מדן ועד באר שבע- יכולים היו למלא כרכים שלמים. כך גם תחנות חייו, שאך מעט מזעיר מהן משתקפות בין השיטין בבתרי חיבוריו הגדולים - מבגדד ועד ירושלים, השנים שבהם עוצב שרביט הרבנות וההנהגה שלו, ועד הנה.

לאחר הקדמה זו ניגש, פריינד לשיחה עצמה שכאמור מלמדת ולו במשהו על גדלותו העצומה של ענק הדור.

פריינד מתאר את תחילת השיחה: מאור הפנים בהם קיבלנו גאון ישראל הגר"ע יוסף שליט"א (זצ"ל) ל'נועם שיח', היה מלבב ומקרב. וכאשר ביקשנו לשמוע דברי חיזוק, נוכח המצב החמור וסכנת הגזירות החמורות על עולם התורה, הישיבות ובתי החינוך, ובמיוחד גזירת הגיוס - נענה ואמר באנחה:

"כואב לי מאוד המצב הזה. ניסינו לעשות את הכל כדי למנוע זאת, אבל לצערנו לא צלח...

הגר"ע שליט"א (זצ"ל) נאנח באנחת כאב, ניכר כי הדבר ממש משפיע על בריאותו השלימה.

"ב'שבעה' על בני יקירי רבי יעקב עליו השלום, הגיע לכאן ראש הממשלה לנחם אותי. אמרתי לו שהגזירות על עולם התורה כואב לי יותר... אך הוא נתון בשבי בידי רשעים. צריכים להתפלל לקב"ה. אין כוחו של ישראל אלא בפה. הקב"ה יערה עליהם רוח טהרה ממרום שיבינו את חשיבות לימוד התורה, שבלי תורה אין זכות קיום".

לאחר מכן הוסיף בנו, הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, כי גזירות אלו מאוד כואבות למרן שליט"א (זצ"ל), הוא ממש לא שקט מזה. רק אתמול היתה אצלו אישיות מאוד חשובה, הוא דיבר עמו על גזירות הממשלה, אבא פשוט החל לבכות בדמעות. הוא כואב את כאבו של עולם התורה, של האברכים ההוגים באוהלה של תורה.

פריינד פנה בשאלה למרן: הרב שליט"א (זצ"ל) שעמד בראש מערכות יהדות ספרד המעטירה, ובע"ה יעמוד בראשה לאורך ימים ושנים טובות. האם זוכר מערכה קיומית כזו בארץ ישראל בדור קודם?

"היו הרבה מערכות קיומיות על היהדות בארץ הקודש, וברוך ה' עם ישראל חי, הקב"ה שומר על לומדי התורה. מקווים שגם הפעם עולם התורה, הישיבות והכוללים יעמדו בזה, נתפלל שהקב"ה 'יעביר ממשלת זדון מן הארץ'..." השיב מרן בכאב

פריינד הבהיר כי גם מערכת 'המודיע' בארה"ב מבקשת להביא לרבבות הקוראים בארצות הגולה את דברי הרב שליט"א (זצ"ל), על המצב הנורא, של תוכניות ממשלת שנאת הדת, שזוממים עקירת עולם התורה בגזירת גיוס בני הישיבות. אלו דברים ניתן לומר להם ואם יכולים לסייע למערכה כבירה זו?

"הדבר הראשון שצריכים להסביר,אמר מרן הגר"ע והוסיף כי זו תיהיה זכות גדולה, הוא חשיבות לימוד התורה, מעלתה של תורה. אצל הגאון מוילנא היו שני 'מגידים' שהיו מסובבים בערים ומחזקים את האנשים, כל אחד היה מחזק על מצוה אחרת, אחד היה מעורר על עניין שמירת השבת, והשני היה מעורר על קדושת ישראל. היו ביניהם ויכוחים על מה כדאי יותר לעורר את העם. הם באו והתייצבו בפני הגאון מוילנא זכרו-לברכה, והציגו את עמדתם. ענה להם הגאון מוילנא: שיש לחזק ולעורר על קביעת עיתים לתורה. כי כשאדם קובע עיתים לתורה, אזי הוא מעריך את התורה, הוא מעריך לומדי תורה, מעריך בני ישיבות. אבל כשהוא לא לומד, הוא אינו מכיר בחשיבות. אינו יודע ערכה. וזה הדבר שצריך להגביר, במיוחד לבני חו"ל בעסוקים במסחר, אבל ע"י שיחשיבו את התורה ייקרו את התורה ויעריכות את לומדיה".

פריינד הרהיב עוז והקשה: איך מסבירים ל'בעלי הבתים' בגולה את הערך העליון של לימוד התורה; אחר שיש מהם שלדאבוננו אינם מבינים את חשיבות העניין של 'תורתם אומנתם', ובמיוחד של 'תורת ארץ ישראל'.

מרן משיב ברוך: "צריך להסביר בנועם את מתיקות התורה, במסירת שיעורים בבתי כנסת. וכפי שאמרנו ע"י קביעת עיתים לתורה. כשאחר קובע כל יום זמן ללימוד, הוא מבין את חשיבות התורה, ועל ידי זה מגיע גם למתיקות התורה.

"הדבר החשוב ביותר, להחדיר את לימוד התורה בילדים. לשכנע את ה'בעלי-בתים' שישלחו את הילדים שלהם בתלמודי תורה".

נשיא מועצת החכמים, הגר"ע יוסף שליט"א (זצ"ל) מספר ל'המודיע' בשלב זה על מסירת שיעוריו ונותן דוגמא מוחשית: "לפני שישים שנה, גרתי ברחוב אלקנה בירושלים. בשבת אחת היה גשם סוער וסופות חזקות, חורף קר שרר בירושלים, כולם היו ספונים בבתיהם, התחממו ליד התנור. פתאום דופק בדלת ביתי הגאון רבי צבי סימן-טוב, הוא רוצה לדבר איתנו.

"שאלנו אותו: 'מה כבודו טרח לבוא אלי בשבת כה גשומה?' הוא סיפר לי: שלאחד המתפללים בבית הכנסת יש ב"ה ששה בנים, ואמר לו כי מתכוון לרשום את ילדיו בבית ספר 'מוריה'. זה היה בית ספר ממלכתי שלמדו שם בנים ובנות יחד. ניסיתי להשפיע עליו שישלח את בניו ל'תלמוד תורה', אך הוא סירב, בטוענו כי בת"ת לא יהיה להם 'בגרות' ולא יוכלו להתפרס אח"כ. לכן בא אלי שאשפיע עליו, חבל עליהם.

"אז לא היה כמו היום שיכלו לרשום את הילדים בבתי ספר מתי שרוצים, היה רישום פעם בשנה. והשבוע זה שבוע הרישום, לכן באתי מיד, אלו דברים שמותר להשפיע עליהם גם בשבת.

"שמעתי את דבריו. קמתי ולבשתי את המעיל. בני ביתי שאלו אותי: היכן אני הולך בכזה גשם סוער? קר בחוץ! אך אמרתי כי חייב אני ללכת עם הרב סימן-טוב לבקר משהו. דבר מצוה לא דוחים. התפללתי להקב"ה שיכניס את הדברים הנכונים בפי, שאוכל לשכנעו. הוא היה גר בשכונת הבוכרים. עלינו אליו הביתה בעיצומה של יום השבת, הוא לא ציפה לאורחים בשבת גשומה כזו. 'ברוכים הבאים' – הוא קיבל אותנו בשמחה, ידעתי אם כך אנו רצויים אצלו בבית... טוב.

"התחלתי לשכנעו שישלח את הבנים שלו לתלמוד תורה, שם יוכלו לגדול במצוות ומעשים טובים. והוא בשלו, 'הילדים חייבים להוציא בגרות', היכן יהיה להם פרנסה?' הוא שאל אותי. דיברתי אתו שעה שלימה, שהעיקר זה לא הכסף בחיים, החשוב הוא תורה, מידות ומעשים טובים.

"בס"ד בסוף הוא השתכנע, ואמר לי: כי את כל הבנים ירשום לאחר שבת בתלמודי תורה, אך את הבן הגדול שכבר לומד בכיתה ח' ישאיר, 'הוא כבר לקראת הסוף, וחבל שלא יסיים ויתקדם ל'בגרות' שלו'. ניסינו לשכנעו, אך הוא לא היה מוכן לשמוע בשום פנים ואופן".

וסיים מרן את סיפורו: "אספר לך מה היה בסוף, ילדיו אכן גדלו, והם כיום כולם שומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה. אך הילדים שנכנסו ללמוד בתלמודי תורה, כל אחד משמש בתפקיד תורני חשוב, אחד הוא רב עיר, השני אב בית דין, השלישי ראש כולל, הרביעי רב קהילה גדולה בעיר ראשל"צ, החמישי מורה הוראה חשוב. ורק הבן הגדול מהשישה בנים, יצא חשמלאי. ברוך השם הוא שומר תורה ומצוות, אבל מה יצא מכל הבגרות שלו? חשמלאי! מתקן תנורים ומאווררים. איפוא היה האבא? חשב על הבגרות שלו. הא?!...

"לכן חשוב מאוד להסביר את ערך לימוד התורה לבעלי בתים, לדאוג שבניהם ילמדו בתלמודי תורה, על ידי כך היה להם הערכה לתורה ויהיו מוקיר תורה".

הרב פריינד מקשה ושואל את מרן ההוגה בתורה יומם וליל, איך וכיצד מחדירים את מתיקות התורה בדורנו?

מרן הגר"ע השיב בנועם שיחו: "טעם התורה כמו דבש, כמו שכתוב 'מתוקים מדבש ומנופת צופים'. כשאדם לומד הרבה בהתמדה מרגיש טעם מתוק לתורה, אבל כשלומד ברשלנות, כמו דבר שהוא עליו חוב, אינו מרגיש טעם בלימוד. גם אלו הקובעים עיתים לתורה, ומקפידים על כך, הדבר צריך להיות בשמחה. כשהדבר תלוי ברצונו של האדם, אם יש לו רצון עז ללמוד תורה מרגיש מתיקות לתורה, 'טעמו וראו כי טוב ה'', 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו', דוד המלך עליו-השלום היה מרגיש טעם בלימודו, טעם לשבח, טעם דבש, לכן אומר 'טעמו וראו'.

"אדם חולה מגישים לו לאכול אינו רוצה לאכול, אינו רוצה לקחת את התרופות שלו. בא אחד חכם לקח משמישים מתוקים, הרתיח אותם עם סוכר ריסק אותם ועשה ממנו ריבה, בא אל החולה ואמר לו: 'אני ידידך, אוהב אותך, תכבד אותי אל תבייש אותי, טעום רק כפית אחת מהריבה שהכנתי'. החולה טעם כפית אחת והרגיש שזה טעים, שאל: יש עוד? אמר לו הב הב ולא ישבע. כך התורה, אדם שהוא חולה הנפש שלא מרגיש טוב, אינו מרגיש טעם בתורה. אדם שהוא בריא בנפשו מרגיש את טעם התורה. וזה מכריז דוד המלך עליו השלום, תטעמו את התורה תראו איך היא טעימה, תרצו עוד ועוד ולא תשבעו".

פעם הייתי מדבר על פסוק 'מתוקים מדבש ומנופת צופים' כמה התורה טעימה, דיברתי כך הרבה זמן. אחרי שגמרתי הדרשה, בא אלי אחד חצוף: 'כבוד הרב דיברת שעה שלימה, אני לא טעמתי לא דבש ולא נופת צופים'.

"אמרתי לו: 'כנראה אתה חולה מעט, לא מרגיש טעם דבש... תהיה בריא ותרגיש שהתורה היא דבש'. לא כל אחד מרגיש שהתורה היא דבש, כמה שיותר פיקח יותר נבון מוצא את טעם התורה טעם דבש".

בשלב זה של השיחה המיוחדת בוחר "המודיע" להתמקד בשנות בחרותו של מרן זצ"ל ופריינד שואל: מרן למד בצעירותו בישיבת 'מדרש בני ציון', שם למדו גדולי עיה"ק ירושלים. בעבר גם זכינו לשמוע על הקשר המיוחד שהיה לו עם הגאון מטעפליק רבי שמשון אהרן פולנסקי זצ"ל, עם הגאון מטשעבין זצ"ל, עם רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. מה ניתן להעביר לדור הצעיר מאותם ימים נעלים של תורה?

"גאונים גדולי תורה אלו החדירו בתלמידים הצעירים את מתיקות התורה. הגאון רבי שמשון אהרן פולנסקי זכרו-לברכה, מאוד עודד אותי, הוא היה אלוף נעורי. הוא גר אתנו בשכנות לנו בשכונת 'בית ישראל'. והיה מדבר אתנו בלימוד, הדריך והורה איך לפסוק. גדול מורי ההוראות בירושלים, נודע בכוח זכרונו הנורא, כאשר זוכר בעל פה מלה במלה את לשונות הראשונים בסוגיות הש"ס, באופן נפלא הפלא ופלא. הוא היה מלמד ומורה את הדרך בלימוד התורה ובענייני הוראת איסור והיתר. הוא רבם של רבים מגדולי הפוסקים בדורנו. הוראותיו הם בסיס לצורת ההוראה המקובלת עד היום בירושלים, הן בענייני טהרה והן בשאר עניני איסור והיתר.

"פעם כשהגעתי לביתו, שאל אותי: 'במה כבודו עוסק?' עניתי לו במסכת כתובות פרק 'אלו נערות' דף ל"ה. שאל אותי הגאון: 'ראית את הרמב"ן במלחמות ה' על הסוגיא?' עניתי: שעדיין לא עיינתי בדבריו. ניגש הגאון אל ארון הספרים, הוציא כרך גמרא גדול, עלעל בדברי הרמב"ן, ואמר לי: 'אקרא לך את לשון הרמב"ן'. והחל לומר את כל דברי הרמב"ן כלשונו, מלה במלה. הוא היה איש פלא, זכרו לברכה...

"גדולי רבני אשכנז בדור קודם, בנו את חכמי הדור הספרדי. הגאון מטשעבין זכרו-לברכה, חיזק אותנו מאוד. הוא הביא לי דרישת שלום מהרב מבריסק... כל עיקרם היתה להחדיר בצעירים את אהבת ויגיעת התורה. זו היתה כל מהותם".

"ב'מדרש בני ציון', פגשתי בגדולי ירושלים של מעלה, בני עלייה ממש. היינו לומדים ומתווכחים מתוך דיבוק חברים ועמל התורה, התפלפלתי עם הרבנים האשכנזיים. בימי שבתי שם עסקתי בכתיבת ספרי 'יביע אומר' וזכיתי מהם לעידוד רב".

בשלב זה מתייחס מרן לקשריו ההדוקים עם מרן פוסק הדור הגרש"ז אוירבך זצ"ל ומספר: "זכית לעסוק בתורתו של הגאון רבי שלמה זלמן זכרו-לברכה. אשריך...

"היינו בידידות שנים רבות. הוא היה גאון עולם ויחיד בדורו, לא היה עוד אחד כמוהו. כמו שהיה גאון בתורה היה גאון במידות טובות. גדול בענווה, כל שיחו במתק שפתיים, בחיוך, בפנים שמחות, אף פעם לא הראה פנים עצובות, היה מקבל כל אדם במאור פנים עם חיוך על שפתיו. כל מי שהיה מדבר איתו חושב כאילו הוא בנו יחידו".

"את העידוד הגדול לעיסוק בכתיבה הלכתית, מספר מרן, קבלתי מראש הישיבה, הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, היה זה לאחר ששלחתי לו את ספרי הראשון 'יביע אומר' חלק ראשון. הרב אויערבאך כתב לי אז בתשובה: 'הנני להודיעו שקבלתי את ספרו בערב חג הסוכות תשט"ו, עברתי על כמה תשובות ועמדתי כמשתומם על הישרות והבקיאות העצומה. ספר זה הביא לי שמחת חג, ואף שכת"ר אין צריך להסכמתי – הנני מרגיש חובה לעצמי לומר, כי לא ראיתי בזמן האחרון עוד ספר כזה'... אגרת זו הדפסתי בשו"ת 'יביע אומר' חלק שני".

"הכרתי אותו מהימים שהגעתי לביתו של הגאון רבי שמשון פולנסקי, רבה של טעפליק. באותם ימים נקשר הקשר בעבותות אהבה ביני עם ידידנו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. היינו נפגשים אז ומדברים דברי תורה.

"גם מאוחר יותר כשבני הרה"ג רבי משה, למד בישיבת 'קול תורה', הייתי בא לבקרו בישיבה, ושוחחתי עמו רבות בלימוד. היינו עומדים זמן רב ברחבת הישיבה וכלל לא הרגשנו כי הזמן עובר. באותם ימים שהייתי מבקר בישיבה, היו פעמים שהסעתי אותו לביתו בשערי חסד ברכב שהועמד לרשותי, בכדי שלא לבטלו מזמנו. אך עמד על כך, שקודם הנהג יקח אותי לביתי, ורק לאחר מכן ייסע לשכונת שערי חסד שם התגורר. הוא היה חס על זמני. איזה ענווה, איזה צדקות..."

הגר"ע המשיך לספר על גדלות תורתו של בעל ה'מנחת שלמה' זצ"ל הגרש"ז זצ"ל ואמר: "אי אפשר לתאר ולשער את גדלותו וענוותנותו של הרב אויערבאך זצ"ל. גדול ורם בענקים. אחת למאות שנים מזכינו ה' יתברך בגדול כזה. ובמיוחד כוחו 'כח דהתירא' שהיה מהנכבדים ביותר".

"אני זוכר בתקופה שהרב אויערבאך נתמנה לראש ישיבת 'קול תורה', הגאון רבי שמשון מטעפליק זצ"ל, שהיה גאון עצום, והיה מתגורר בשכונת בית ישראל, הצטער על כך שהכתירו את הרב אויערבאך ל'ראש ישיבה' וזעק: 'הרי אנו צריכים 'מורי הוראה'... ובסוף הרי כיהן גם בתפקיד 'ראש ישיבה' וגם התפרסם כמורה הוראה בישראל מהמפורסמים ביותר...

"הגאון רבי שלמה זלמן, כל הלימוד שלו היה להגיע אליבא דהלכתא. גם כשלמד בישיבה עם התלמידים סוגיא במסכת בבא קמא, מציעא ובתרא, הוא חשב מה אפשר לפסוק הלכה למעשה. הוא היה איש הלכה לא איש פלפול... כשלמד במסכת בבא קמא סוגיית 'בור המתגלגל' הסיק שמוכר שמכר בטעות מלח במקום סוכר, ונתקלקלו המאכלים שהכינו לשבת, שיש מקום לחייב המוכר מדין 'בור המתגלגל'..." (הובא במנחת שלמה, ב״ק דף ו' ע׳׳א).

מרן הגר"ע יוסף מתייחס בשלב זה של השיחה לשיטתו להקפיד על לימוד הלכה שמביא לידי מעשה ואמר: "רבות עוררתי כי יש לחזק את הלימוד שיביא לידי מעשה, לפסק הלכה. גדולי הפוסקים מדור קודם עמלו להגיע לדבר הלכה. אחרי שמעמיקים בכל דבר לאשורו, לומדים איך להגיע לדבר הלכה. התורה היא כדי 'ללמוד ולעשות' התלמוד צריך להביא לידי מעשה. לימוד לבד, בפלפולים וסיבובים זה לא מביא לידי מעשה".

פריינד מרהיב עוז ומקשה כי יש אומרים כי הפלפולים מחדדים את המוח...

מרן השיב: "יש מהלומדים המפלפלים שלימודם באופן עקום. לא הדריכו אותם נכון ללמוד לאמיתה של תורה. מפלפלים ביניהם ובסוף לא מגיעים לדבר הלכה. וכשהם כבר מגיעים להלכה אומרים על אסור מותר. רבינו הריב"ש, שהיה לפני חמש מאות שנה, כותב: 'ראינו כמה גדולים בדורנו שהיו מפולפלים מאוד עוקרים הרים וטוחנים זה בזה, ואינם יודעים הלכה אחת. לזכות לפסק הלכה צריך להיות ישר'. הכרתי הרבה תלמידי חכמים מפולפלים, ולא היו יודעים הלכה אחת לאמיתה של תורה. צריך סייעתא דשמיא כדי שאדם יזכה שהלכותיו יהיו נכונות ומבוססות על דרך האמת. לכן צריך להתמיד לחזור על הלימוד, ללכת מתון בקו העיון והיושר. לא העיקר לפלפל". "תמיד צריך לחתור לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. כמו שהגמ' בסוטה דף כ"א אומרת, הגיע לפרשת דרכים ניצול מכולם, זה תלמיד חכם שהגיע לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. אין שום תועלת שאדם יפלפל סתם, אלא צריך תמיד לבדוק מה המסקנה שיוצאת למעשה, 'גדול תורה שמביא לידי מעשה', ואם הוא סתם מפלפל ומרחף באויר חבל על זמנו, על ידי כך נכנס לבלבולים ופלפולים של הבל. וכמו שכותב ה'שאגת אריה' בהקדמת ספרו, שהוא חיבר חיבורים רבים אבל מכולם בחר להדפיס את הספר 'שאגת אריה' כי הוא הכי קרוב לאמת, וכל השאר 'ישאם רוח יקחם הבל', כך הוא עצמו כותב על חידושיו שלו, שהיה גאון עצום מלא רוח חכמה לא פסיק פומיה מגירסא וקיבל את עול הרבנות רק בגיל שבעים, ולפני כן היה איש פרטי יושב ועוסק בתורה, והיה מתאכסן באכסניא של עניים, וכל הלילה היה הולך ובא ומזמזם לעצמו ולומד בעל פה.

"פעם אחת בא לעיר ברלין ולא רצה ליהנות מכבוד התורה ולומר שהוא חיבר את הספר 'שאגת אריה', לקחו אותו אצל רב העיר הגאון רבי צבי הירש לוין ומיד התחיל לפלפל אתו, ראה הרב איזה גאון הוא, אמר לו השבת אתה דורש במקומי. בתחילה ניסה להתחמק, אמר: 'באתי לשמוע ולא להשמיע', אבל הרב גזר עליו בגזירת מרא-דאתרא, שהוא ידרוש במקומו. בשבת. עמד הגאון ה'שאגת אריה' במשך שעתיים ודרש פלפול עצום ונפלא, כולם נהנו, ורבי צבי הירש לוין לבש ארשת קדרות כזו וישב בפנים זועמות. אחרי השיעור ניגשו כולם אמרו לו 'ישר כוח', והרב לא קם ולא זע ממנו, כמעט לא התייחס אליו. ניגש אליו ה'שאגת אריה' ושאל מדוע כבודו לא אומר לי יישר כוח? אמר לו, כל מה שאמר כבודו הכל גנוב! הכל כתוב בספר שאגת אריה, מה אתה משקר..."

10 סגולת זכירת התורה

בשלב זה של השיחה, בוחר 'המודיע' לעסוק בכוח הזיכרון העצום של מרן שהינו בור סוד שלא מאבד אף טיפה ומקשה מהי הסגולה לזיכרון הלימוד.

מרן עונה: "ידועה האימרא 'הדור הדור ואל תצטרך לפלדור' אני הכרתי חכמים שרצו לזכור תלמודם, הלכו לבית מרקחת לחפש את צמח ה'פלדור'. אמר להם הרוקח שזה מסוכן מאוד. הסגולה הטובה והבריאה ביותר לזכור את הלימוד, הוא ע"י התמדה ושקידה בתורה. לחזור שוב שוב על הלימודים, ורק אז זוכרים. ההתמדה והשקידה, הם ערובה שהאדם יוכל לזכור את הדברים, אם לא, אינו יכול לזכור.

"זהו דבר חשוב שאדם יזכור מה שלומד. מי שאינו חוזר, תהיה עליו תביעה למה לא שקדת? למה לא שיננת? כך צריכה להיות הגישה בלימוד, ללמוד ולחזור. שבפעם אחת אדם אינו יכול לזכור, כל שכן אם רק שומע שיעור תורה, אמנם 'שומע כעונה', אך הדברים לא יישאר בזיכרונו אם לא יחזור עליו בינו לבין עצמו".

"כשלומדים וחוזרים על הדברים יודעים גם כן באיזה מקום למצוא, איפה לחפש. כשיגיע לפניו למעשה ידע היכן לפנות, ולא יעמוד דום כמו 'בור ו'עם-הארץ'. אם אדם הולך ברחוב ובכיסו חפץ יקר מאד, או יש לו חבילה דולרים בכיס. לפתע רואה שהחפץ אבד או החבילה אבדה. קודם כל צריך להיזכר מאיזה דרך הלך, באיזה רחוב פסע, כדי שיחזור לחפש שם. אם הלך ברחוב זה, ילך יחפש ברחוב אחר? אם כן הוא טיפש! איבדת את היקר ברחוב פלוני, מה אתה הולך ברחוב אלמוני? ילך ברחוב שהלך אולי שם ימצא את האבידה. כך אנשים שלומדים, צריך שידעו את הדרך, יכירו את המקום שהלכו לשם. יודעים איפה לחפש, איפה למצוא את הפוסקים. איפוא כתוב הלכה זו, איפוא הסעיפים והסימנים".

בשיחה העיד הגר"ע על עצמו: "עד היום אני זוכר הרבה דברים שלמדתי לפני שבעים שמונים שנה. כי חזרתי על הלימוד אדם שחוזר על לימודו זוכר אותו כל חייו". ומוסיף: "זכירת התורה תלוי גם בניצול הזמן. אם לא מנצלים כל דקה לחזרה ומבזבז את הזמן, איך יזכור את לימודו?"

"כשהייתי צעיר, הייתי בא כל ליל שבת אחרי התפילה לעשות קידוש. עד שמסדרים ועד שיושבים, היתה לי גמרא ביד והייתי גומר עמוד, שתי עמודים, שלושה עמודים, כמה שיכול, בינתיים עד שיגידו 'שלום עליכם' 'אשת חיל מי ימצא', הייתי גומר עמוד ועוד עמוד, גמרות שלמות גמרתי בצורה הזאת".

"והדבר העיקרי ללמוד מתוך שמחה. 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', אם יהיה דואג ועצב לא יזכה להבין עומק הענין הלכה למעשה. בכדי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא צריך רוחב לב, צריך לחשוב כל הזמן על לימודו בהתמדה בשמחה ובטוב לבב".

פריינד משוחח עם מרן על חיבתו לספרי הקודש ועל כך שהיה חוסך תמיד פרוטה לפרוטה על מנת ולרכוש עוד ספר יקר ערך

מרן מסביר זאת: "הגאון רבי דוד אופנהיים זצ"ל היה גאון ענק, הוא היה תלמיד של הגאונים רבי גרשון אשכנזי, בעל 'עבודת הגרשוני', רבי יעקב אובן, אביו של הגאון ה'חכם צבי'. וכן למד אצל בעל ה'נחלת בנימין'. בגיל עשרים וחמש הוא התקבל לרב בניקלשבורג. ואחר כך בפראג. יישר כח. תודה רבה.

"ברוך-ה' מקטנותי היה לי חשק גדול לספרים. יש לי כאן בספריה שלי למעלה מרבבה ספרים. לכל אחד מספרי הקודש הללו יש סיפור מיוחד. כשהיינו קטנים, היינו עניים ממש, חיינו בעוני ובחוסר כל, היינו אוכלים לחם יבש. זה לא היה כמו היום. אז היינו לוקחים מפינו, לא היה לנו פרנסה, בקושי היו לנו כמה לירות לחודש. מה היינו מספיקים לעשות בהם? בימים אלו חסכתי פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לרכוש ספרים.

"כשקיבלתי כמה גרושים, הייתי הולך לחנות הספרים. היה ב'מאה שערים' חנות לספרי קודש ישנים של רבי שמחה שטיצברג, שם הייתי הולך וקונה כל פעם ספר. הייתי מחביא את הספר שקניתי בתוך מעילי וחזרתי בשקט הביתה שבני ביתי לא יראו, נכנסתי הביתה כמו 'גנב', הולך לאט לאט עד שנוו"ב היתה נכנסת למטבח, ואז שמתי את הספר בתוך הארון... ממש ויתרתי על פת לחמי, בכדי שאזכה לקנות עוד ספר ועוד ספר. עד היום ספרים האלו חביבים עלי. אלו ספרים שקניתי ביזע רב, מתענג ולומד בהם. הספרים".

"עם ישראל הוא עם הספר. ב"ה כיום יוצאים ספרים חדשים רבים במהדורות חדשות. וקניתי גם את הספרים החדשים. אבל יש לי חיבה יתירה לספרים הישנים, בהם למדתי כל חיי. בזכות ספרים אלו זכיתי להורות הלכה למעשה. מתוך עיון בספרים ולא חלילה להבנות מגדלים על אויר. הכל צריך להיות בנוי ממקורות חזקים ואיתנים ולא בפלפולים".

מרן הגר"ע מבהיר לקראת סיום את החשיבות לעודד צורבי תורה לכתוב את חידושיהם ולעלותם על הכתב ומסביר: "תמיד כשראיתי אברך כותב חידושים, או מחבר ספר הייתי דוחף אותו. הכתיבה זה טוב להבנה. מתחיל בתחילה לכתוב לאו דוקא חידושים, אלא כותב מה ששומע, אך לאט לאט מסגנן את הדברים, מסביר אותם, מלטש אותם, עד שיהיו שגורים בפיו.

"מי שאינו מרגיל עצמו לכתיבה, קשה לו להבין סוגיה שלמד.כשאדם כותב את הדברים כפי שלמד אותם, מסכם את הלימודים על דף,מוסיף נקודות שמטעימות את העניינים, שנותן נימוק לכל דבר מכח ההרגל של הכתיבה, בסוף מגיע למסקנות אמיתיות.אי אפשר להגיע לאמיתה של תורה בלי שירגיל את עצמו בכתיבה, כיון שכל הדברים נראים בתחילה מעורפלים, הוא שומע סברא כזו וסברא כזו. כשמעלה את הדברים בכתב ידו מתרחבים בעיניו ומגיע לפסק ההלכה".

"כשהיינו בבית הדין, לא פעם קרה ששמענו את הטענות, ראובן אומר כך ושמעון אומר כך, התחלנו להתבונן בהם יפה, וב"ה גם יש לנו ניסיון עשרות שנים בדיינות, היה נראה לי למשל שצריך לפסוק לטובת שמעון, אבל בכל זאת אני צריך לעיין בפוסקים לראות את פסק ההלכה בפוסקים, שמתחילה גם כן ידעתי אותם, לא שנתגלו לי אח"כ. ובכל זאת, משהתחלתי עד שסיימתי לכתוב את הפסק, נשתנה מקצה אל הקצה. במקום שנאמר כי שמעון זכאי – ראובן זכאי. כעת נתרחבו הדברים, וממילא רווחא שמעתתא.

"בזה ניתן לראות כמה גדול כוחה של הכתיבה, אלמלא כתבתי והייתי נשאר בדעתי, הייתי פוסק שלא כהוגן חס ושלום. וזהו לא רק בעניינים של ראובן ושמעון וכיוצא אלא בכל הלכה. יש הלכות שבת, הלכות תפילה, הלכות ברכות, בתחילה נראה לאדם כי הוא יודע כמה פסקי הלכות. אך מה לברור ומה לפסוק בעניין הזה, אם הוא דומה לכאן או לכאן, הדברים עדיין לא ברורים בעיניו. בהשקפה ראשונה חשב שהנידון דומה לכאן, אך אחר שמתחיל לכתוב, מתבררים הדברים, רואה שלא קרב זה אל זה, אלא צריך לדמות אחרות, ואז מגיע באמת לאמיתה של תורה.

"כתוב 'וקָנה לך חבר' בקמץ. שהקנה - הקולמוס הוא החבר שעוזר להסביר את הלימוד. כמו שהלומד לבד הדברים אינם ברורים, אתה כשלומד עם חבר, הוא מסביר לחבר והחבר מסביר לו, מתווכחים ומלבנים את הנושא יחד".