כמו רבים מעמך בית ישראל גם אני ניצב מידי שנה ביום הכיפורים ומתוודה בפיק ברכיים בחיל ורעדה. גם אני מביט על רשימת החטאים הארוכה ונאנח אנחה אמיתית של שברון לב: איי כמעט בכולם נכשלתי... איי כמה חטאתי. אך בכל פעם שאני מתוודה "על חטא שחטאנו לפניך בשקר ומרמה" עולה חיוך ביישני על שפתיי. ורוחי השבורה מתרוממת קימעא ולוחשת על אוזני אה... הלוואי מוישל'ה היו כל חטאיך כמו החטא ההוא אה...
הלוואי. אני לוחש לעצמי ומחזק את ליבי. שמא זכות החטא ההוא תעמוד להצילני מן הדין ומן הגזרות הקשות ומן כל הפורעניות המתרגשות לבוא לעולם. ואם תשאלו מי מבקש שזכות של חטא תעמוד לו ועוד ביום הגדול והנורא. וממתי בכלל יש לחטא זכויות בשמיים? הרי סיפורי לפניכם.
היה זה בשנות הישיבה למדתי באחת הישיבות הגדולות והחשובות בעולם התורה וב"ה הייתי מן התלמידים ששקדו על לימודם וקנו לעצמם שם טוב וחברותות מצוינות. אחד החברותות שלי היה ינקי ברוכמן .(שם בדוי). ינקי היה בחור מבריק חכם ומוכשר מאוד. כשישב על סוגיה לא היו לו מתחרים.
היה לו כושר ניתוח מדהים וסברות ישרות ולשון לימודים שהשכילה לפשט כל דבר מורכב ליסודותיו הפשוטים. אין פלא שחברתי לינקי ואפילו הערצתי אותו. חלפה שנה ועוד שנה והחברותא בינינו נשמרה. אלא שבאמצע שיעור ב' ינקי חדל ללמוד באותו חשק ובאותה התלהבות. פעמים רבות איחר לסדר. הוא כבר לא שאל ולא תרץ ובודאי שלא נלחם על סברותיו בחירוף נפש ובמתק לשון. כולנו חשנו שמשהו קרה לינקי, ואני יותר מכולם.
כל מה שניסיתי לדבר על ליבו ולסייע לו לצאת מהמשבר שפקד אותו עקב ירידה רוחנית מסוימת לא עלה בידי. ובצער ובכאב ראיתי את הידרדרותו. עדיין שמרתי בקנאות על החברותא שלי אתו וסירבתי לקבל אחרים תחתיו אף כי ברוב הסדר נפקד מקומו לידי. בתוך תוכי האמנתי שינקי יצא מן השטות'ים שאפפו אותו ויחזור לעולם הלימוד שהיה כה יקר לו ולי.
אבל זה לא קרה. וביום אחד בשעת הפסקת הצהריים כשנחתי בחדר נכנס ינקי והתחיל לארוז את כל חפציו בלי לומר מילה.
"מה קרה"? שאלתי בבהלה. "המשגיח ציווה עלי ללכת הביתה." השיב הוא ביבושת. קפצתי ממקומי כמי שהכישו נחש. מה? המשגיח סילק את ינקי מהישיבה?
כמי שהכיר את ינקי לפניי ולפנים ידעתי בוודאות שינקי לא ילך לישיבה אחרת. בטח לא לישיבות סוג ג' וד' שאולי יסכימו לקבלו במצבו העכשווי. ולכן חרדתי שבעקבות הסילוק ינקי יצא מעולם הישיבות לחלוטין. לא יכולתי להשלים עם צעד כזה שירחיק את חברי כנפשי מכל הטוב האמיתי שיש לו לאדם בעולם. ולכן בלי לחשוב הרבה רצתי כחץ מקשת לחדרו של המשגיח. עדיין לא ידעתי מה אומר ומה אדבר. אך כבר היה ברור לי שאעשה הכול כדי לבטל את רוע הגזרה.
וזאת למודע כי המשגיח בישיבתנו היה איש חזק נשוא פנים תקיף ובעל היכולת. כולנו חרדנו ממנו אך גם כיבדנו אותו מפני שהיה תלמיד חכם שלא בזבז רגע ביומו וכל מה שדרש מאתנו קיים בעצמו לעילא ולעילא. דפקתי על חדרו וכשהורה לי להיכנס החלו שיניי לנקוש זו לזו.
הוא נשא אלי את מבטו. אולי תמה על ההתפרצות לחדרו, ואולי על המבט הנסער שהיה על פניי ומי יודע שמא שמע את שיניי הנוקשות. הוא סימן לי לשבת ושאל לרצוני. ואני התחלתי ללמד זכות על ינקי. אמרתי שאני יודע שהוא במשבר אך הוא בטוח יצא מזה ושאי אפשר לסלק בחור כזה במיוחד לא עכשיו כי חלילה מי יודע מה יקרה לו ושאני בכלל לא יכול בלעדיו ושהרבה תורה ויראה למתי ממנו וכו' וכו'. המשגיח הקשיב לכל הערבוביה שנשפכה ממני בקול בוכיים והחריש.
"נושא בעול עם חבירו" אמר לבסוף אחרי שתיקה ארוכה, "זו מידה טובה מאוד אבל אני לא יכול להתעלם מהנזק שעושה בחור כמוהו כאשר הוא לא מונח בלימוד כבר כמעט שנה וכולם רואים אותו בהידרדרותו ויש אף שיודעים במה הוא מתעסק.
א'קיצר זה רק מזיק לחברים שלו. ושתדע שעשינו הרבה מאחורי הקלעים כדי לעזור לו לצאת מהמשבר הזה אבל הוא לא ממש שיתף פעולה. אין ברירה אפילו שאני מעריך מאוד את הדאגה שלך אליו ואת השטייגען שאתה ממשיך בלעדיו, אין מנוס הוא לא יוכל להמשיך ללמוד בישיבה שלנו".
כששמעתי דברים מפורשים אלו יוצאים מפי המשגיח פרצתי בבכי סוער. רציתי לומר למשגיח שהסילוק הזה יכול לגרום לינקי לצאת לרחוב אך במקום זה עלה במוחי רעיון מוזר ושמעתי את עצמי אומר למשגיח "זה לא נכון שהוא לא מונח בלימוד זה לא נכון, אולי יש עוד דברים שמטרידים אותו אבל החבורה שהבאתי למשגיח אתמול היא שלו."
"שלו?" שאל המשגיח וראיתי את ההפתעה הגדולה שנסתמנה על פניו. "כן שלו." חזרתי ואמרתי. "הוא רק התבייש להביא אותה למשגיח".
עיניו של המשגיח ננעצו לרגע בעיניי. ראיתי שהוא מתקשה להאמין לי אז הוספתי: "למדנו את הסוגיה ביחד ועבדנו עליה הרבה זמן אבל הוא זה שכתב את החבורה."
"אם כך," אמר המשגיח לאחר הרהור, "תשלח אותו אליי."
"תשלח אותו אליי" הדהדה הבשורה במוחי, וכבר כחץ מקשת נמלטתי מחדרו של המשגיח לעצור את ינקי מאריזת קנייניו הארציים ולמושכו בציצית ראשו בחזרה לעולמה של תורה. ינקי לא הבין. "מה אמרת לו?" שאל במפגיע. "ובכלל אחרי שהוא סילק אותי אני לא רוצה לראות אותו." אבל אז שם לב לסימני הבכי על פניי. התיישב על המיטה ואמר באנחה.." אז מה אמרת לו?"
"לא חשוב." אמרתי לינקי, "ממש לא חשוב אבל כדי לא לבייש אותי אל תכחיש מה שאמרתי. תבטיח לי..."
"מה אמרת מה עליי לא להכחיש... ?"
"לא חשוב, אבל כל דבר שהוא ישאל אותך תאשר, גם אם למשל הוא ישאל אם החבורה שנתתי לו אתמול היא שלך תגיד שכן."
"השתגעת?" שאל ינקי. "השתגעת שאני אקח על עצמי את החבורה שעבדת עליה יום ולילה כמה שבועות, מה פתאום? ובכלל אם רק ירצה לבחון אותי מיד יגלה שאין לי יד ורגל בנושא."
י"ש לך, יש לך." אמרתי לו בעוז. "הוא גם לא יבחן אותך רק תבטיח לי שלא תוציא אותי שקרן." דרשתי מתוך ידיעה ברורה שרק דאגה לשמי הטוב תסייע לי לקבל את שיתוף הפעולה של ינקי. וינקי יצא לחדרו ל המשגיח.
ישבתי ואמרתי תהילים מלב מורתח ידעתי שנוצרה פה הזדמנות של פעם אחת בחיים. המשגיח לא אדם שיחזור בו. אבל המילים שאמר "תשלח אותו אליי "היו סימן שמשהו קרה, משהו לטובתו של ינקי. אחרי עשר דקות ינקי חזר. ראשו מושפל ובתנועות מונוטוניות הוא התחיל להחזיר את חפציו למקומם. התנפלתי עליו בחיבוק גדול. לא יכולתי לוותר עליו, בשום אופן לא! ינקי צחק ואמר שסיבכת לו את החיים כי מחר הוא צריך לדבר עם המשגיח על החבורה שלך ואין לו מושג בכלל על מה היא מדברת.
באותו הרגע התיישבתי לידו ולמדתי אתו את כל החבורה היפה שלי, שהכנתי בעמל ויגיעה גדולה במשך שבועות... כשקמנו ראינו שלמדנו במשך ארבע שעות רצופות בלי להרגיש. בלי שום הפסקה .ממש כמו בימים הטובים שלנו.
המשגיח לקח את ינקי למחרת ובהמשך כל כמה ימים. ינקי נאלץ להוכיח שראשו מונח בלימוד רק מכיוון שהברירה השנייה הייתה להוכיח למשגיח שאני שקרן. וכך בהדרגה ינקי חזר ללימוד יצא מהמשבר ושמו הטוב שוב עלה.
בפרט שלו ולמשגיח הייתה קביעות של לימוד יום יומי. הקשר של ינקי עם המשגיח עמד לו בזמן השידוכים והוא התחתן עם בחורה מצוינת מבית טוב והפך לאברך חמד.
גם אני זכיתי ב"ה לבנות בית של תורה. אך עם השנים ינקי עקף אותי בהרבה והיום הוא מכהן כראש ישיבה של אחת הישיבות החדשות והמצליחות שבארץ הקודש. ב
משך השנים במיוחד בשנות הישיבה ניסה ינקי כל פעם לדבר על ליבי ולשכנע אותי שהגיע הזמן לגלות למשגיח מי באמת כתב את החבורה ההיא. אך אני סירבתי בתוקף בטענה ששום תועלת לא תצמח לי מזה שהמשגיח יידע ששיקרתי לו במצח נחושה. רק ביום הכיפורים בשעת הוידוי בזמן חלישות הדעת ואימת הדין, אני מאחל לעצמי שיודע תעלומות מחזיק לי טובה מהשקר ההוא ומהנס שהוא חולל בחברי הטוב ובזרעו אחריו, שכן כל בניו של ינקי בחורים ואברכים יקרים מאוד שקועים וספוגים בעולמה של תורה. ופחד וחלחלה אוחזים אותי שעה שאני מעלה בדעתי את גודל החורבן שהיה בא על חברי וזרעו אחריו והוריו, ואחיו וכל קרוביו, אם הוא היה מסולק ביום ההוא מהיכלה של ישיבתנו הקדושה.