צר היה לי לשמוע ולחזות השבוע את להקת מחוללי ה´מה יפית´ במחננו. אנשי תקשורת חרדיים מהעיתונות הכתובה והמשודרת לא היססו להטיל רפש בזועקי זעקת השבת. אכן, הבדל גדול הוא בין אנשים שגדלו בתוך המשרד הממוזג, שבימי חייהם ישבו בעיקר על כיסא משרדי מרופד היטב.
לא, לא נאה להם דרך המאבק. הם לא אוהבים להזיע. הישיבה על האספלט הרותח כלל לא נוחה להם. מבחינתם הזמן לא בוער, והשבת? היא תחכה עוד שבת ואולי גם עוד אחת וגם זו שלאחריה. כי אם זה לא מכובד אז הרי לא עושים!
אבל ב"ה הוכח שיש גם אחרים שאיכפת להם והם מוכנים לעמוד ולזעוק תוך כדי ספיגת מהלומות מפרשי המשטרה, מאסרים, השפלות פומביות ולמרבה הצער גם - קבלת ביטויי שנאה מבפנים ומבחוץ. ככה זה כי זה החינוך של אנשים שגדלו בבתים שחונכו על ערכי האידישקייט והתורה, על קדושת העיר, הארץ ועל הדאגה האמיתית לעם ישראל.
וכשמקבלים חינוך שורשי כזה, אז מבינים שצריך לצאת ולמחות, להיאבק, ולעשות כל מה שבן אדם אחר עושה כשכואב לו. כי שכשכואב זועקים וצועקים! אז אין זמן לחשוב מה יאמרו. או האם זה לא יפגע ברקמת הקשרים העדינה עם ראש העיר, ואולי זה גם יטרפד את המינוי החדש שאנו לוחצים עליו לקדם.
במאבק זה הוכח, כפי שהוכח בכל המערכות הקודמות שנוהלו על קדושת העיר, שאין תחליף ל´עדה החרדית´. בזמן שהנציגים בעירייה היו עסוקים בהרמת טלפונים ופגישות, הבינו ב´עדה´ שצריך לצאת לרחוב, ולמרבה הפלא רק מהלך זה עזר. וכנראה שגם הלאה רק מהלך כזה הוא שיכול להוביל לסיום מאבקים בצורה שרצינו שיגמרו (אני אומר זאת על אף שסייעתי במערכת הבחירות). העדה החרדית היא זו שמכתיבה את צביון העיר. נקודה.
למען ירושלים ולמען חינוך ילדנו חובה לצאת ולמחות לזעוק את זעקת כאב השבת המחוללת. אני הבאתי איתי את הילדים למרות 5 הקילומטרים שחצצו בינינו להפגנה. כדי שיראו, כדי שיבינו וכדי שכשיהיו גדולים שלא ירקדו את ריקוד ´מה יפית´.
הטענה שטוענים ´יפי הנפש´ על הנזק הציבורי שהפגנה כזו גורמת - שגויה. גם בלא הפגנות מסוג זה לא ניתן למצוא מילה אחת טובה על הציבור החרדי. כל מקרה ולו הקטן ביותר ישר זוכה לבחינה של זכוכית מגדלת. אם נזעק את זעקתנו ללא מחסום וללא בושה לפחות יבינו שכואב לנו. אם לא ננהג כך, אפילו את זה לא ידעו.