אביב מדיני, סתיו רבני

זה קרה בערב חנוכה לפני כמעט עשר שנים. או אם ממש לדייק: יום חמישי, כ"ג בכסלו תשס"ד. הזדמנתי לשבת עיון והכנה לקראת חג החנוכה בבית ההארחה של קיבוץ מורן למרגלות הר מירון. לפי התוכנייה, הסמינר היה צריך להיפתח בשעה שמונה בערב בשיעור של הרב מיכי יוספי. אבל אני, כמו ילד חרדי שמגיע למלון, נכנסתי לחדר ודבר ראשון הדלקתי את הטלוויזיה. בפנים חמורות סבר עמדו שם בשורה כתבים מדיניים, ומאחוריהם ניצב פודיום ריק ועליו הלוגו "כנס הרצליה 2003". זלמן שובל ואוריאל רייכמן כבר סיימו לדבר, ועכשיו חיכו כולם ל"נאום הרצליה" של ראש הממשלה, אריאל שרון. בשמונה ושתי דקות עלה שרון ואמר לקהל המכובד באולם ולצופים בבית: "ערב טוב, אני מברך את מארגני הכנס על המפגש החשוב והמעניין שערכתם כאן. רבותיי, בשלושת הימים האחרונים דנתם במצבה של ישראל...".

שרון התחיל להסביר את תוכנית מפת הדרכים שאליה הוא מחויב, והמשיך ודן בהסדרי הביטחון. זה התחיל להיות משעמם והאצתי באשתי ללכת כבר לשיחה על חנוכה, במקום להקשיב ל"עוד נאום מדיני משמים". כשיצאנו מהחדר, אני זוכר, משהו כן תפס את אוזני. המשפט האחרון של שרון שקלטתי מהנאום בכנס הרצליה ההוא היה "אני רואה חשיבות עצומה לנקיטת כל הצעדים שיביאו להתקדמות לקראת פתרון הסכסוך עם הפלשתינים. אבל אם הפלשתינים לא יעשו מאמץ דומה לפתרון הסכסוך - אינני מתכוון לחכות להם עד בוש".

את ההמשך כבר לא שמעתי. שרון הצהיר שם באותו ערב שלא יחכה לפלשתינים, כלומר יפעל חד צדדית. אמר ועשה. הבלה בלה האריק-שרוני, שחשבתי שנועד לרצות קצת את אוזני האמריקאים או הפלשתינים או העיתונאים ואין לו באמת שום משמעות, קרם עור וגידים והפך לתוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון, פחות משנתיים אחרי אותו נאום.

מאז אני דרוך. מקשיב הרבה יותר טוב לנאומים משעממים כאלה, ומאזין גם בין השורות, למנגינה. לך תדע מי יהפוך פתאום את עורו האידיאולוגי כשאתה רק הולך לשמוע כמה רעיונות חסידיים על חנוכה.

ובכן, אני מבקש לסמן את השבת שעברה, בין שבע לשמונה בערב. משהו קרה שם, בזמן שאנחנו היינו בסעודה שלישית. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, פרסם מכתב אישי לאזרחי ישראל והודיע להם שהוא משחרר מחבלים מהכלא הישראלי ושהוא מתכוון גם ללכת על הסדר מדיני במשאל עם. נכון, הוא כיסה את זה בהמון הסברים ביטחוניים ומדיניים וברטוריקה המוכרת שלו, אבל מי שיקרא את המכתב המלא יגלה שם גם משהו חדש, שלא שמענו ממנו קודם. זה לא רק חילול השבת בפרהסיה שלא אופייני לנתניהו (אדוני ראש הממשלה, 'פיקוח נפש דוחה שבת' זה לתפוס את המחבלים האלה – לא להודיע על שחרורם!), היה שם עוד משהו. הביבי שראינו השבוע פתאום כבר לא היה אותו ביבי.

תזכרו את התאריך הזה ואת השעה הזו. שעת רעווא דרעווין, רצון הרצונות, פרשת עקב תשע"ג, 27 ביולי 2013. והלוואי שאתבדה.

הרב סתיו

הדבר המבאס ביותר במרוץ לרבנות הראשית הוא שלא משנה כמה עבדת וכמה אהדה צברת בגוף הבוחר – אין בתחרות הזו מקום שני. אין סגן הרב הראשי. או שאתה הרב הראשי לישראל, או שאתה חוזר להיות הרב (האהוב) של שוהם.

אני יודע מקרוב כמה זה כואב. גם אני הפסדתי פעם למשפחת לאו. לפני 20 שנה, הדוד של אמי, הרב שמחה הכהן קוק מרחובות, נוצח על ידי הרב ישראל מאיר לאו במרוץ על התפקיד הזה בדיוק. הייתי אז בסך הכול נער צעיר שמבריז מהלימודים כדי להיות קצת במטה הבחירות, ובשאר הזמן, כלומר בזמן הלימודים, חולם איזה כיף יהיה כשהשם קוק יחזור לרבנות הראשית. ולמרות שלא הייתי המפסיד אלא רק בן של אחיינית של המפסיד, ולמרות שלפי התרשמותי דודי-זקני חש הקלה אמיתית כשנודע לו שהוא לא נבחר, אני זוכר עד היום את הכאב, ממש כאב, שליווה את הימים שאחרי. תחושה קשה שאתה קם איתה בבוקר והולך לישון איתה בלילה ואומר לעצמך: אוף. כמה רציתי. איך זה לא הצליח. כמה טוב זה היה יכול להיות. מה יכולתי לעשות אחרת (מה כבר יכולתי לעשות אחרת בגילי אז? מקסימום להכין יותר כוסות תה בדיונים ערב הבחירות).

אז מכיוון שאני יודע כמה זה מצער להפסיד, חשבתי לא להתייחס למשפט שאמר השבוע שוב ושוב הרב סתיו, בראיונות שאחרי ההפסד. האמת היא כזו: כששודר המשפט הזה בפעם הראשונה, לא האמנתי ששמעתי נכון. רשמתי לי אותו בצד, מילה במילה. בבוקר חזרתי אליו, ושוב לא האמנתי למה שכתבתי, אז הלכתי שוב להקלטה ושוב תמללתי. כן, זה המשפט: "שוב ניצחו העסקנים הפוליטיים של קבוצות קיצוניות את הרוח של עם ישראל".

הבטתי במשפט הזה כתוב על הפתק, והוא הביט בי בחזרה, והתלבטתי מה לעשות איתו. האם לכתוב על זה בכלל? כאילו, מה אני רוצה? מה זה משנה עכשיו? הרי הרב סתיו הוא רב עתיר זכויות, בקהילתו ולא רק, שהפסיד. אז מה אני נתפס למשפט הזה? נכון, לדעתי "עם ישראל" כולל את כולם, גם את אנשי ש"ס וגם את רבני משפחת לאו, ולא רק את צֹהר. אבל מילא, נעזוב את זה, אמרתי לעצמי.

ובכלל, אין לי ספק שהמשפט הזה לא הגיע באופן מקורי מהדובר. זו הרי עבודה מדוקדקת של יחצ"נים ואסטרטגים שבנו את הקמפיין הזה. רק הם מסוגלים לנסות להטמיע בציבור הרחב משוואה כזו: מצד אחד "רוח עם ישראל" ומצד שני הקיצוניים - הראשון הוא הרב יצחק יוסף, ראש ישיבה, מרביץ תורה באינספור שיעורים עם תלמידים מכל הגוונים, מחבר סדרת הספרים 'ילקוט יוסף' שרבבות יהודים בכל רחבי העולם היהודי פותחים יום יום כדי לדעת מה אסור ומה מותר, והקיצוני השני הוא הרב דוד לאו, רבה החרוץ והמוערך של מודיעין. הם לא חלק מ"הרוח של עם ישראל", הם אפילו נגדה. ומי שתומך בהם (בנימין נתניהו, נגיד, או הרב שטיינמן, או תושבי מודיעין הסרוגים שרקדו עד אחת בלילה עם רבם במסיבת הניצחון הספונטנית בביתו) הוא "עסקן קיצוני".

ובעודי מתלבט מה לעשות עם המשפט המטריד הזה, אבישי בן חיים, הפרשן לענייני דתיים בערוץ 10 ואחד התומכים הנלהבים של הרב סתיו במהלך המרוץ, כתב את הדברים הבאים, כאילו עבר את אותו תהליך שאני עברתי:

"אתמול בגל"צ הרב סתיו אמר על המנצחים במערכה 'קבוצת עסקנים שאין להם שום קשר לחברה הישראלית ולעם ישראל'. שמעתי אמש שוב ושוב ושוב את ההקלטה, ואז חזרתי עוד פעם הבוקר לשמוע כדי להיות בטוח, כי חשבתי שלא יכול להיות שהוא אמר כזה דבר, ובטח סתם חלמתי חלום רע... מה זה 'לא קשורים לעם ישראל'? כלומר, כל מה שמעניין אותם זה הכסף והבשר של הבד"ץ, נכון? מאיזה בית מדרש בא הדיבור הזה? אהבת האחר והשונה והמאתגר והחיבוק לחלק האחר בעם זה רק אם הוא תל אביבי וקוראים לו יאיר לפיד? זה הסטריאוטיפ שהאליטות מכל הכיוונים הדביקו לחרדים. זה קמפיין מלוכלך שהתיישב טוב על דימויים גזעניים אנטי חרדיים ואנטי מזרחיים ולכן הוא כל כך הצליח לתפוס בבחירות האלה לרבנות... להגיד 'עסקנים שאין להם קשר לחברה הישראלית ולעם ישראל' זו התבטאות בסגנון של השמאל ב‑1977 שלא היה מוכן לעכל שהמזרחיים העלו את בגין לשלטון. וכשיוצרים סטריאוטיפ של מזרחי/חרדי שכל מה שמעניין אותו זה הכסף ולא העם, אני לא אסייע לזה".

עד כאן אבישי בן חיים הרושף, שגם הבטיח לכתוב מאמר שלם ומקיף על הסוגיה, שלדבריו מעידה על אפליה דתית ועדתית. אבל אני רוצה להיות הרבה פחות אידיאולוגי וקצת יותר פרקטי: עזבו אתכם רגע ממה נכון ומה סטראוטיפי. תכל'ס, הרי הגישה הזאת בדיוק היא שגרמה לכישלון של הרב סתיו בבחירות. גישת ה"אנחנו - ואנחנו בלבד - שווים, וכל השאר פנאטיים, ואם לא ננצח אין לרבנות תקווה בכלל כי היא כלום בלעדינו". המונופול על מאור הפנים. הסגנון הזה שנשקף מכל שטחי הפרסום הגדולים בעיתונים הוא שהרתיע רבים כל כך.

אין לי ספק שהדיבור הזה, הבריף הזה, לא קשור למייסדי צֹהר, למאות רבניו המסורים, למדריכות הכלות או למארגני המניינים המרגשים בימים הנוראים. הגישה הזו נולדה בישיבות יועצי תקשורת, ועליה גם למות שם. ראיתי את האג'נדה הזו בחודשים האחרונים בכל שיחות הרקע, בתדרוכים של הלוביסטים של צֹהר במסדרונות הכנסת, במסיבות העיתונאים. וזו לא "רוח עם ישראל", זו רוח רעה. רוח שעיקרה הוא שלילת כל אחד אחר כי הוא לא כמונו (הוא חרד"לי, או חרדי, או ש"סניק, לא ברור מי יותר גרוע. בעצם ברור מי הכי גרוע: הרב טאו ותלמידיו, אויבי העם).

זו רוח שניסתה לשכנע באמצעות קמפיינים שעלו מיליונים שרק ארגון אחד מייצג את רוח עם ישראל, ותו לא. כאילו אין, למשל, את תנועת חב"ד בעולם. אומרים שגם היא עושה מדי פעם משהו קטן למען עם ישראל, ואפילו במאור פנים. כאילו אין הרב אלבז. כאילו אין גרעינים תורניים. ובכלל, כאילו אין אינספור רבני ערים, שכונות ומושבים שעושים את עבודתם במסירות אין קץ.

הבעיה היא שבישיבות יח"צ ומיתוג כאלה במשרדים ממוזגים, קל להתנתק מהמציאות בשטח וגם לסמן אויבים מדומיינים. הרי הרבה מאוד זמן לפני שהחרד"לניקים התנגדו - לא תמכו בסיפור שני אישים שאי אפשר בלעדיהם במרוץ כזה: הרב אריאל והרב דרוקמן. רגע, אז גם הם לא חלק מ"רוח עם ישראל"?

לכן ממש לא ברור לי למה עכשיו, אחרי ההפסד, הרב סתיו צריך להמשיך בדיוק באותו קו. זה הרי לא עבד. האם נגזר עלינו עכשיו לשמוע עשר שנים את אותו דף מסרים של "אנחנו האלטרנטיבה הבלעדית למצב"? אנא, די. במסגרת חשבונות הנפש שכולם פה קוראים לכולם לעשות בשבוע האחרון, הנה הזדמנות גם לחבורת פרסומאים שעשתה קמפיין שגוי לעשות חשבון נפש.