התפלאתי לקרוא את מאמרך המסית נגד אחיך החרדים שכל חטאם הוא רצונם או אפילו צורכם ללמוד אומנות ולקוות להתפרנס ממנה, ובחלקות הלשון מצדיק את הפגיעה בהם כי "במלחמה כמו במלחמה", כדבריך.
במאמר תחת הכותרת "אז מה נסגר עם החרדקים?", דאגת להשיב לתא"ל גדי אגמון על השוואתו בין התעמולה בציבור החרדי נגד מתגייסים ובין התעמולה הנאצית, ופרשת את משנתך. כתבת שאפילו ייפגעו אנשים על לא עוול בכפם - התעמולה נגד חרדים המתגייסים לגיטימית משום ש"במלחמה כמו במלחמה" - ורק כך נוכל להיאבק נגד הגיוס הכפוי, ומשום ש"המטרה מקדשת את האמצעים".
בנוגע למסקנתך, הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות: ראשית, האם פגיעה והלבנת פנים ברבים - מהחמורים שבאיסורי התורה - אינן מצריכות בירור תורני? שנית, אם כבר ביררת בעצמך והגעת למסקנה שאליה הגעת, האם הנהגה ציבורית שכזו אינה דורשת היוועצות בגדולי ישראל? (זה אמור להיות הסלוגן שלנו, לא?)
הקלות שבה אדם שומר תורה ומצוות עלול לדלג על מצוות שבין אדם לחברו, או יותר נכון, לרמוס אותן ברגל גסה, צריכה לעורר אותנו לחשבון נפש עמוק, בייחוד בימים אלו של בין המצרים.
הטענה שלך שהמטרה מקדשת את האמצעים, הלא היא האנטי-תזה של העמדה החרדית שאומרת שגם כוונות רוחניות טובות אינן מתירות לעבור על ההלכה, וכל רצון לשנות - דורש בירור הלכתי ודעת תורה צרופה. במאמרך כאמור, אפילו ריח של בירור תורני אין.
אבל גם אם נניח רגע את הבירור התורני הנעדר מטענותיך, ונחפש בהן טיעונים הגיוניים או מוסריים כלשהם - גם אז נעלה חרס בידינו. כל תינוק מבין שאי אפשר לפגוע אפילו באדם אחד שלא בצדק, כל שכן שאסור לפגוע בקבוצה שלמה של אנשים על לא עוול בכפם.
"במלחמה כמו במלחמה"? זהו, לא צריך יותר את הלכות מלכים ומלחמות של הרמב"ם? מה לנו ולחשיבה השרירותית הזאת? איך אפשר לערוך משפט שדה לבני אדם, להצדיק עבירות חמורות, ועוד לגבות זאת בטענה של "במלחמה כמו במלחמה"?
לגיטימציה לפגוע באנשים ברחוב על לא עוול בכפם היא פשיטת רגל מוסרית ואות קלון שאין לשער למי שחרט על דגלו את המוסר האלוקי. אלא שתודה לאל - הלבנת פנים בסיטונאות ותעמולות מכוערות הן מנת חלקם של עסקנים שריח של יראת שמים אין בהם.
קלי הדעת הנוגעים בדבר יתנו את מלוא הדין. מצד בין אדם לחברו: העוון החמור ביותר - "המלבין פני חברו ברבים" (תזכורת למי ששכח). ומצד בין אדם למקום: חילול השם, שאינו מתכפר אלא במיתה.
הניסיון להצדיק כל נורמה הזויה אצל אדם כזה או אחר בציבור שלנו, לא רק שאינו משכנע, אלא מביך עוד יותר. וחמור מכל, חוטא לאמת.