לפני שלוש שנים, בהפרש של חצי שנה זה מזה, חגגו שני "גדולי הדור" של הציבור החרדי יום הולדת "עגול": בראש חודש ניסן ציין "פוסק הדור" הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב, 100 אביבים, בהרמת כוסית "לחיים" עם בני המשפחה ובשירת הודיה ספונטנית של משתתפי שיעור הגמרא שלו.
בערב יום כיפור, כאשר ל"ראשון לציון" הספרדי, הרב עובדיה יוסף, מלאו 90 - הוא ניאות לקבל בביתו נערים מעמותה הנתמכת על ידו, וגם את ההפתעה שבידיהם - עוגת שוקולד שעליה דמות דיוקנו. וזהו. החבר שמעון פרס? הוא אפילו לא בא להגיד מזל טוב.
אפשר להניח שגם לו הייתה אום כולתום בחיים, היא לא הייתה ממלאת את תפקיד ברברה סטרייסנד בחגיגות ה-90 ל"מרן", שאהב כל-כך את שיריה ו"גיירם" לפיוטי תפילה. גם הרב אלישיב היה הודף כל ניסיון לארגן לו הופעה פרטית שבה הזמר החסידי המועדף עליו מבצע במיוחד בעבורו את "אבינו מלכנו". המנהיג החרדי היה דוחה בביטול את המחווה - גם אם לא היה בה חשש "שירת נשים". אפילו אותו "לחיים" היה יותר מדי בשבילו.
גם הרב אלישיב הגשים חלום, אבל אחרת
עכשיו תארו לעצמכם כיצד ייראו חגיגות המאה של שמעון פרס, בעוד עשור בדיוק. מצליחים? כעת נסו לדמיין מה יקרה אם באותו יום ממש גם ייחתם הסכם השלום עם הפלסטינים, ויותר מכך – פרס, כראש ממשלה, הוא שיחתום עליו, ביום הולדתו. איך תיראה ועידת "Tomorrow" שבה יציינו מעריציו הן את ההישג הלאומי ההיסטורי, הן את הגשמת החזון האישי והן את השמחה הפרטית, הנדירה כשלעצמה?
רגע, בעצם זה בדיוק מה שקרה לרב אלישיב. גם הוא הגשים חלום קטן ביום הולדתו ה-100 - חנוכתו מחדש של בית הכנסת "החורבה" בירושלים העתיקה, שבו נהג להתפלל בצעירותו – אבל "חגג" אחרת. המבנה ההיסטורי, שנוסד לפני כ-300 שנה, נחרב על ידי השלטון העות'מני, הוקם מחדש באמצע המאה ה-19 והופגז ב-1948 על ידי הירדנים, נבנה בשלישית ונפתח שוב לתפילה - לא במקרה - ביום ההולדת של הרב.
"פוסק הדור", שהיה בעצמו מעורב בשחזור בית הכנסת, תוכנן לשבת בטקס חנוכת הבית בין נשיא המדינה לראש הממשלה, אך בחר להיעדר מהאירוע. במקום להשתתף בחגיגה, הוא ישב, מן הסתם, בביתו, רכון על ה"סטנדר" - והמשיך ללמוד. ואיך היה נוהג פרס?
להעריץ את הצניעות והפשטות
מותר בהחלט לפקפק בשיקולים כמו "ביטול תורה" או "עין הרע", שמן הסתם נלקחו בחשבון על ידי הרב עובדיה והרב אלישיב (אם בכלל התלבטו כיצד לציין את יום ההולדת), אבל אפשר גם להעריץ את הצניעות והפשטות שבה בחרו לנהל את חייהם ולחגוג יומולדת – גם אם הוא עגול. כשמדובר במנהיגים במעמדם, עם מאות-אלפי מעריצים, זה אינו מובן מאליו, ואפילו בלתי נתפש - ובמיוחד מול מופע הזחיחות והרהבתנות שעלה אתמול לבמה בכיכובו של נשיאנו.
איך זה קשור ליהדות? אולי הכל מתחיל בשאלה מהו יום הולדת. אם פרס האופטימיסט, בעל החזון, בחר להביט אל ה-Tomorrow, הרי שעל פי מסורת ישראל, שבעניין זה מוצאת ביטוי בעיקר במשנת חב"ד, נכון יותר להתמקד ביום זה דווקא באתמול – בחשבון נפש, בשמחה ובהודיה על מה שכבר היה, וכן – גם לקבל החלטות טובות על העתיד, עם הפנים קדימה.
אחרי מיטת הרב יוסף שלום אלישיב צעדו, בין הרבבות, כ-1,400(!) הצאצאים ש"העמיד". גם הרב עובדיה יוסף מלא נחת כשהוא זוכה לראות בחייו מאות בנים, נכדים ונינים – ולאחרונה גם "חימשים" (דור חמישי). את השמחות הקטנות - 80, 90, 100 – הם חגגו בחיק המשפחה, שהיא ביהדות אחד הביטויים המשמעותיים להשארת חותם בעולם. אתמול, אחרי המסיבה הגדולה בבנייני האומה, כבר שמעתי ששואלים ברחוב החרדי: וכמה יש לפרס?
עד מאה ועשרים.
הטור פורסם באתר ynet