פרשת קורח, פרשת קול

בדיחה יהודית ישנה מספרת על רב אחד שהייתה לו רק דרשה אחת באמתחתו, על פרשת קורח. מה עשה? בכל פעם שביקשו ממנו לומר דבר תורה הוא נקט בתכסיס הבא: נעמד מול הקהל על הבימה, הסיר את משקפיו והחל, כמנהג הדרשנים, לנקות את העדשות מאיזה גרגר אבק בלתי נראה, בעזרת מטפחת הבד שהייתה בכיסו. ואז, כשכל הקהל כבר חיכה בדממה למוצא פיו, הוא היה שומט את המטפחת מידו, כאילו בטעות, ואומר: "אוי, המטפחת נפלה לארץ, ממש כמו קורח וכל עדתו שנפלו לתוך האדמה. זה מזכיר לי באמת את השאלה שפעם הטרידה אותי על פרשת קורח, ובכן..."

חברת הכנסת עדי קול מ'יש עתיד' לא שמעה על המעשייה הזו. היא גם לא בדיוק שמעה על קורח. כלומר, עד השבוע שעבר, שבו הוא לפתע פרץ לחייה. ביום חמישי האחרון, בשעת צהריים, בפינה ברדיו שבה ח"כים ואישי ציבור מדברים על פרשת השבוע, עלתה ח"כ קול לשידור ואמרה כך, לא נגענו:

"אתמול בערב התקשרו אליי מגלי צה"ל, וביקשו שאדבר על פרשת השבוע. 'אני?', שאלתי, 'פרשת השבוע? זו טעות. מה לי ולפרשת השבוע?'. 'תקראי קצת', אמרו לי, 'זה פרשת קורח, משהו פשוט, תציעי פרשנות'. סיימתי את השיחה ושאלתי את הסובבים אותי אם מישהו יודע משהו על פרשת קורח. משהו. שתיקה שררה בחדר. נו קורח, ההוא מ'עשיר כקורח' וכאלה. מישהו? חבריי השפילו מבט והציעו כל אחד בתורו את החבר/ידיד/מכר/שותף הדתי שלהם שבטוח יוכלו לעזור. גם לי יש אחד, אפילו אחת. והם מבריקים וחכמים, ותמיד יכולים לעזור. כשאני מבקשת שיזכירו לי למה בדיוק מדליקים נרות בחנוכה, או את מי ניצח בר כוכבא, הם עושים זאת בשמחה ובתחושת שליחות. ובכל זאת אני מרגישה תמיד קטנה, חלשה, לא ראויה, שמשהו לא בסדר איתי, שזה לא הגיוני שאני לא יודעת לבד, שאני לא מכירה את החגים ואת המסורות, את הפסוקים והדרשות. שמשהו חסר בי. ביהדות שלי.

התחושה הזאת שאני לא מספיק 'משהו' הובילה אותי ללמוד, לקרוא ולחקור את פרשת השבוע, פרשת קורח. ואני יכולה להציע לכם פרשנויות רבות ומקוריות, מורכבות או אקטואליות לפרשה, אבל הן לא יהיו שלי.

אני, לקחתי מקורח משהו אחר: קורח היה שותף לתחושה שלי, שהעם לא יודע מספיק על יהדות, אבל זה לא הופך אותו ללא ראוי. לא הופך אותו ללא מנהיג. הוא יצא למרד כנגד משה ואהרן תחת האמירה החזקה שכל העדה כולה קדושים, ואין סיבה שיהודי יתנשא על הקהל.

ובכן, אני לא בקיאה בפרשת השבוע, ורוב חבריי לא, אבל זה לא הופך אותי ל'פחות', פחות משהו. לא פחות יהודייה, לא פחות ראויה להנהיג את העם הזה. שבוע טוב".

2

שבוע טוב גם לך, חברת הכנסת קול. האמת היא שהכי קל זה פשוט לצחוק עלייך, כפי שאכן עשו בימים האחרונים בפייסבוק וכל עדתו. זה אחד הכייפים הכי גדולים שלנו, הדוסים. ללעוג על בורות החילונים. זה גורם לנו להרגיש חכמים יותר, משכילים יותר, טובים יותר. כך שבעצם הצטרפת השבוע למורשת מפוארת של פדיחות חילוניות משעשעות: מיצחק רבין שהאגדה מספרת שכאשר העלו אותו לתורה ושאלו "יצחק בן?" הוא ענה "בן שישים" ועד למפקד הקיבוצניק התורן, שבטח גם השבוע הצליחו הטירונים הביני"שים שלו לעבוד עליו שיש צום בראש חודש, והוא ויתר להם על אימון. נו, אז עכשיו יש לנו גם ח"כית צעירה שרוצה להנהיג אותנו כמו קורח. היא פשוט לא טרחה לקרוא את המשך הפרשה, ולגלות שמדובר בסיפור המכונן של מחלוקת שאינה לשם שמיים עם סוף מסרטי אימה.

אגב, מזל שהיא נפלה על פרשת קורח. תארו לעצמכם איזו דרשה נלהבת היינו זוכים לשמוע ממנה בפרשות אחרות: קול הייתה מלמדת אותנו שאיש לא יגיד לנו מה מותר ומה אסור ("הנה, תקשיבו השבוע לחווה אמנו הדעתנית, וגם לנחש. מי קבע למי שייך עץ הדעת?"), שלעיתים צריך ללמד אחת ולתמיד לקח את מי שחושב את עצמו ("הוקסמתי מהחד משמעיות שבה מחליטים האחים בפרשה להוריד את יוסף מכל החלומות הגבוהים שלו, הישר אל הבור עם הנחשים והעקרבים") וכמובן שעלינו לצאת מהקיבעונות ולהקים מערכות משפט אלטרנטיביות ("השבוע התחברתי מאוד לחוקים של סדום").

אבל זה לא הוגן. גם על הבורות שלי אפשר לכתוב אלף טורים לעגניים. על דברים שאני לא יודע בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בכלכלה, ובעצם למה להתחמק, גם ביהדות (תזכירו לי את מי באמת ניצח בר כוכבא?).

3

ואז הגיעה ההבהרה. ח"כ קול הבינה שהיא עשתה טעות מביכה, ובטח רצתה שהאדמה תבלע אותה. לכן היא העלתה ביום שישי בצהריים (דווקא לא בשבת כמנהג חברי מפלגתה) את הסטטוס הבא: "אתמול יצאתי נעל בגלי צה"ל. הייתי שמחה להגיד שדבריי הוצאו מהקשרם, אבל לא כך הדבר. דבריי נאמרו באופן לא מדויק ולא ברור. לכן אני אנסה שוב: לא התכוונתי לנופף בבורות שלי בענייני יהדות. אני לא גאה בה. להיפך. הייתי רוצה להכיר יותר וללמוד יותר. בדרך מקרבת ומשתפת ולא מרחיקה ומאיימת. קראתי את פרשת קורח. אני יודעת שהוא 'מהרעים'. שהיום היו קוראים לו טייקון, ואף אחד לא היה מופתע אם הוא היה מתמרד כנגד מינויים פוליטיים שלא כוללים אותו ואת בני ביתו. אני גם יודעת שהוא כשל במבחן המנהיגות האולטימטיבי שמשה העמיד לו – ונבלע באדמה יחד עם חבריו וכל רכושו. אבל הטענה של קורח, שבגינה כביכול הוא יצא למרד – שמשה ואהרן ומקורביהם רואים עצמם מורמים ונישאים מעם, ולכן ראויים להנהיגו, רק בשל היותם 'יהודים יותר', ראויה להתייחסות בעיניי. ההתייחסות אל מי שאינו בקיא ואינו חי על פי מצוות היהדות, כפי שהן מפורשות על ידי קבוצות מסוימות באוכלוסייה, כאל לא מספיק יהודי וכלא ראוי, היא מגוחכת בעיניי. מי שמכם לקבוע שאני, שלא מכירה את פרשת השבוע, אינני יהודייה מספיק? האין זוהי אותה התנשאות שעליה מדבר קורח? האין זו אותה התנשאות שגרמה לי ולחבריי להימנע מלהכיר ולחקור את הזהות היהודית שלנו מלכתחילה? אז לא, אני לא רוצה להנהיג כמו קורח. אני לא יודעת אם אני רוצה להנהיג בכלל. אני נבחרת ציבור וככזו אני מרגישה אחריות להוביל ולהנחות, ולעשות זאת בצורה הכי כנה ואותנטית שאני יכולה. ואני רוצה גם להגדיר את הזהות היהודית שלי. בעצמי. מתוך למידה ומחשבה, עיון וקריאה, ולא מתוך כפייה וזלזול. הבקיאות שלכם בפרשת השבוע לא הופכת אתכם ליותר טובים או יותר יהודים ממני. היא רק הופכת אתכם אחראיים למצוא את הדרך לכך שאני וחבריי נרצה להכיר גם אנחנו. שבת שלום".

4

שבת שלום גם לך, חברת הכנסת קול. וכל הכבוד על הכנות והרצון הטוב. השארת אותי השבוע עם לפחות ארבע מסקנות:

ראשית, הדרשה שלך עוררה בי מחשבות על ענווה. כי הרי מה קרה פה? את חשבת שתפתרי את חוסר הידע שלך על הפרשה בקצת הומור-עצמי מודע על כך שאת לא יודעת, אבל לא תיארת לעצמך עד כמה את לא יודעת. אני, כאמור, לא מבין כלום בכלכלה. פחות אפילו מיו"ר המפלגה שלך. לכן לעולם לא אעלה לשידור להציג פרשנות משלי על מדד המחירים לצרכן ב"שעה קלה על כלכלה". אבל על התורה כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. אה, ועוד משהו שדווקא לא נוגע לדרשות ופלפולים אלא למעשים: אם כבר לא מבינים, לא ניגשים כל כך מהר לפסול, לשנות, לעצב מחדש. בפוליטיקה החדשה, כך נראה, חוסר הידע הוא כוח. תחשבו על זה, האצבע של קול (שלא לומר, הקול של קול) היא זו שאמורה להתנוסס בקרוב בכנסת, להצביע בעד או נגד, כשייקבע, למשל, מספר העילויים שיקבלו היתר ללמוד תורה ללא הפסקה.

שנית, תמיד אומרים שלתורה יש שבעים פנים, במטרה להראות כמה היא עמוקה ורחבה ומגוונת. אבל כדאי לשים לב שאם אומרים שלתורה יש שבעים פנים, זה אומר שיש לה רק שבעים פנים. לא אלפיים, לא שבעים ואחת. ואם אתה לא מכיר את הראשון והשני, אל תקפוץ ותמציא. אל תיחפז "להציע פרשנות". סבלנות. תלמד קודם את הפסוק. אחר כך את רש"י. ואז תראה מה כתבו על הפסוק הזה גם הרמב"ן, חזקוני, רד"ק, אבן עזרא, ספורנו. יש עוד. אינספור. גדולי החסידות והקבלה והמוסר השקיעו את חייהם במילים האלה. אם נתאמץ מאוד, נזכה לטעום מכל זה ולהבין. ואולי אולי אולי, בסוף, גם לחדש משהו משלנו.

ההרהור השלישי נוגע לטון הדברים. גם בשידור בגל"צ וגם בהבהרה קול מדברת בפגיעות, ממש בעלבון, על כך ש"זה לא אומר שאני לא מספיק יהודייה". ח"כ קול, אין דבר כזה "מספיק יהודי" או "יותר מדי יהודי" או "פחות מדי יהודי". יש יהודי ויש לא יהודי. גם בגידופים הכי נוראים כלפי החילונים, גם בפשקווילים הכי קיצוניים, אף אחד לא כתב שאת וחברייך לא יהודים. גם בהפגנה הגדולה שהתקיימה לפני כחודש מול לשכת הגיוס בירושלים, זו של הזרם החרדי היותר מיליטנטי, דיבר הרב שמואל אוירבך שוב ושוב על "אחים תועים". כן, אחים. אפילו יותר מבנט ולפיד. הרי זו בדיוק הסיבה שבגללה מתווכחים פה הדתיים עם החילוניים. כי כולנו יהודים. את יהודייה בדיוק כמו גפני וליצמן. יהודייה לא פחות מאשתו של און בן פלת (כדאי לך ללכת לקרוא, אחלה סיפור פמיניסטי).

ורביעית, ח"כ קול, בדקתי השבוע את קורות חייך. איזה רקורד מרשים! את בעלת תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית, ריכזת את השדולה למען הילד, הקמת את המיזם ששמו "אוניברסיטה בעם" להנגשת ההשכלה הגבוהה לאוכלוסיות חלשות, ייסדת מרכז למעורבות חברתית של סטודנטים. וכל זה עד גיל 37. לכן אולי כל כך מתסכל לגלות שלצד ההתפתחות, ההשקעה, ההתנדבות והלימוד שלך בכל תחום אפשרי, הידע שלך על פרשת קורח קטן מהידע של ילד בן ארבע בגן דתי. אז את תגידי שהדוסים אשמים, והדוסים יגידו שהחילונים אשמים. מה זה משנה. זה כל כך חבל.