"אקווה שתרדו לסוף דעתי ותדונו אותי לכף זכות. כבר זעק מקירות ליבו הטהור, סופר ההשקפה הרב משה שינפלד זצ"ל בהכוונת מרנא החזון איש זצוק"ל מעל דפי 'דגלנו': "האלימות זמורת זר במחננו". כך שברור שלפני הכול, האלימות איננה אופציה" כך כותב הרב מרדכי בלוי בטור אותו הוא מפרסם מעל דפי עיתון 'בקהילה', ככה"נ כתגובה לביקורת הרבה נגדו לאור דברים שאמר בראיון לתחנת הרדיו החרדית 'קול חי'.
בלוי מתייחס בתחילת מאמרו לנושא מדי צה"ל, ואומר: "חז"ל אומרים כי "רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא", כלומר, הבגד הוא כבוד האדם. עוד אמרו חכמינו, שבשעת הגזירה "נהרגים על ערקתא דמסאני", דהיינו, אם הגויים יכריחו אותנו בשעת השמד לנעול נעליים בצבע אחר מכפי המקובל, צריך למסור את הנפש על כך, אפילו שזה לא משלוש העבירות החמורות, אלא שהיות וזו 'שעת גזירה' צריך להקפיד בה יותר".
"רבבות לומדי התורה בארץ ישראל, נמצאים עתה באחת מהשעות הקשות מאז קום המדינה. שעת הגזירה כפשוטה וכמשמעה. גורמי השלטון מנסים בכל דרך – מתווה, מכסות ושלל השמות שעוד ינפיקו לבטח בימים הקרובים – לעקור אותם מהסטנדר והגמרא רח"ל. המערכה על המשך מעמדם של בני הישיבות איננה פשוטה כלל ועיקר".
"אך מאידך, יש כאלו שנאלצים לצאת לעבודה לצורכי פרנסת בני ביתם" כותב בלוי ומתייחס לחרדים העובדים, "ועל אלו כבר אמרו רבותינו, כי מי שיוצא לעולם המעשה – שילך גם לעשות צבא, שלא יהיה בגדר 'רודף' את עולם הישיבות. אומנם, הקושי לאדם משלנו ללכת לצבא הוא גדול ביותר, האווירה לא מתאימה, השפה והמראות ממש אינם תואמים את רוחו של אדם חרדי, ומיותר להרחיב בנושא כאוב זה של הפרהסיה החילונית כיום. אבל לא על כך דיברתי, כי אכן יש כאלו שבעצת רבותיהם הלכו להתגייס, תקוותי כי הם יצליחו לשמור שם על אמונתם וטוהר ליבם".
"אך אלו צריכים לזכור, כי בשעה זו שרודפים את בני הישיבות ומנסים לכפות אותם ללכת לצבא – בגדי המדים הצבאיים לא עושים טוב לאדם החרדי מן השורה, הם גורמים לכאב ולדאגה. בשעה שכזו, שכולנו חיילים ללחום על המשך קיומו של עולם התורה, אין זה מן התבונה והאנושיות להסתובב בינינו עם בגדי צבא, ולהראות להורים שרועדים על טוהר חינוכם של בני נעוריהם את הצבע החאקי הזה, את ה'ערקתא דמסאני' שעלינו למסור נפשנו על כך".
מדבריו: "יש לנו מלחמה קשה ועקובה, ולכן צריך שיהיו קווים ברורים, וגם מי שהולך לצבא, והוא בוודאי מבין את עומק הגזירה יותר מאחרים, צריך לדעת ולהבין, כי בשעת גזירה צריך להשאיר את הבגדים הללו במחנה, ולהסתובב ברחובות הערים החרדיות עם הבגדים הרגילים".
הדוגמה החדשה: בגדי שופט בבית המשפט
בהמשך דבריו, מעדן הרב בלוי את דבריו בהם נערכה כביכול השוואה בין מדי צה"ל לבגדי עובדי זבל, ועושה השוואה חדשה, בין מדי צה"ל לבגדי שופט בבית המשפט: "בינינו לבין עצמנו, שאלה. אם אחד מאנ"ש עובד לפרנסתו כשופט או פרקליט, האם יגיע לביתו או לבית מדרשו בגלימתו השחורה והכובע המותאם – או שעבודה לחוד, ובית המדרש וחיי היומיום והמשפחה לחוד? התשובה כמובן ברורה: לא כל בגד שלובשים בעבודה – הוא בגד שצריך להסתובב איתו ברחוב, בפרט כשמדובר בבגד המסמל את הרדיפה כנגד בני הישיבות".
"בשולי הדברים ברצוני להוסיף, כי אחר שהתייחסתי לנושא בתקשורת, התקשר אליי חבר שמשמש כגבאי באחד השטיבלאך הגדולים, וסיפר לי כדברים האלו: "שמתי לב לא מכבר, שיש חייל חרדי שמגיע במדים כל יום לשטיבלאך, מסתובב... ניגשתי אליו ושאלתי אותו: מה את עושה כאן כל יום, אני לא רואה אותך מתפלל? התשובה שלו הייתה מפתיעה:
אני כאן במדים. אני בתפקיד מטעם הצבא...".
"בשעה שכזו, בטוח אני כי גם אלו המשרתים בהיתר רבותיהם, יטו שכם יחד עם כל היהדות הנאמנה, כדי לעצור את הגזירה הקשה המרחפת כעננה מעל עולם התורה. גם ברור לנו, שכל אחד מאלו שואף שצאצאיו יגדלו על מבועי התורה והיהדות ויעמלו בסוגיות אביי ורבא" כותב הרב בלוי.
לסיום, מתנער הרב בלוי ממעשי האלימות נגד החיילים החרדים, ואומר: "הדברים צריך להיאמר בדרכי נועם, לא חלילה באלימות הפסולה שגם מקלקלת יותר מאשר מועילה, ואין לי ספק שבצורה ברורה ומסבירת פנים ניתן להסביר זאת לכל מי שלובש מדים ושוכח כי בני ברק היא לא מחנה צבאי".