משחזרים ולא שוכחים: משה בלאו בן 85 ורעייתו חנה בלאו בת 83 מגוללים בראיון משותף ל"כיכר השבת" את התלאות שחוו בעת העלייה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה, את הניסים שחוו בעת שניצלו מציפורני הנאצים, את העובדה שקשה להם להתנחם, גם כעבור שנים רבות כל-כך, ומה דעתם על עמידת הדום בעת הצפירה.
חנה בלאו: "היינו משפחה עם ארבעה ילדים, אחי הקטן בן שנה ורבע. לקחנו את המזוודות ונסענו מוינה לברטיסלאבה בצ'כוסלובקיה, לסבא וסבתא. גם אחים של אבא שלי היו שם. היינו שם כמה חודשים ומשם נסענו לפראג.
"אחותי נסעה לאמריקה ורצתה שנבוא, אבל אבא שלי שהיה ציוני והכניס בנו את כל הציונות החליט שהוא לא נוסע לאמריקה רק לארץ, אלא שהייתה בעיה שאף אוניה לא הייתה מוכנה לקחת ילדים. בסוף איכשהו כנראה התארגנה קבוצה והחליטו לקחת ילדים.
"אנחנו עלינו בפראג, לרכבת בהסכם עם הגרמנים שכבר היו בוינה, התנאי היה שאנחנו ישר מהרכבת מגיעים לדלובה, עולים על שתי ספינות להגיע לרומניה ואסור לקחת שום דבר מלבד תרמיל קטן ביד, בלי שום דבר, לא כסף ולא כלום.
"ככה הגענו דרך וינה עוד פעם, דרך הדנובה, לרומניה, ושם עלינו על אוניית מסע יוונית שקראו לה 'פרוסולה', עם ה'פרוסולה' הזאת היינו אמורים להגיע לארץ תוך שבוע, אבל משהו השתבש כי הבריטים לא נתנו לנו כמובן להיכנס, התחילו לירות וגם הרגו לנו שניים, התחלנו לחזור לים והתחלנו להסתובב חמישה חודשים בים, לא היה לנו אוכל, לא מים ובאף מקום לא רצו לתת לנו להיכנס. באף נמל, לא רצו לתת לנו אפשרות לקנות אוכל, וככה הסתובבנו עד שהגענו לביירות, שם היה יהודי שהיו לו כנראה קשרים והם נתנו לנו אפשרות להיכנס, שמה קיבלנו אוכל וכל מה שיש לזמן קצר ואז אמרו לנו שאנחנו צריכים לעזוב.
"עלינו חזרה לאנייה כשכל הימאים, אלו שעבדו שם, שהיו יוונים, עזבו ולא רצו להישאר. עלינו על האניה ולא ידענו לאן להגיע. ואז הסתבר שיש את האנייה 'טייגר היל' בדרך, עם עוד 600 אנשים. הודיעו להם שאנחנו תקועים, הם הגיעו אלינו באמצע הלילה, העבירו אותנו ל'טייגר היל' ועם האוניה הזו הגענו לארץ. כמובן שהבריטים לא הסכימו לנו להיכנס אבל הם עלו בכוח על שרטון בתל אביב וככה נשארנו פה".
שרה, מוסיפה ומספרת כי יש להם שלושה ילדים, חמישה עשר נכדים ושבעה עשר נינים, אך הדבר לא מנחם אותה. "אני אומרת שאנחנו צריכים לשמוח שאנחנו כאילו עשינו לגרמנים, אבל אני לא חושבת שזה מנחם אותי. שבע אחים ואחיות של אבא שלי, שלושים ושבע בני משפחה, כל המשפחה כמעט שמה הלכו. עשיתי אלבום עם כמעט כל התמונות של כולם, ולמטה כתוב 'נרצחו על-ידי הגרמנים'".
משה בלאו, בעלה, מספר: "הסבתא שלי הלכה לאוושיץ בגיל 87, עם הבת שלה, מהונגריה".
חנה: "גם הסבתא שלי הלכה, עם הילדים, כולם ביחד הלכו. אני אפילו לא יודעת איפה הם, איפה הרגו אותם. אין לי מושג, אני יודעת שהם אינם, זה מה יש. זה קשה לקבל, מאוד קשה. אני כל פעם עוברת פה ואני רואה את האלבום שעשיתי זה מרתיח אותי, חבל מה שקרה. אני מסתכלת, זה לא מנחם, זה לא יכול לנחם, אנחנו חיים אבל זה לא נחמה. מאוד קשה לקבל את זה".
משה: "כשהיטלר נכנס לאוסטריה, הייתי בגיל 10. זה היה בליל שבת, עצרו את היהודים וגירשו אותנו מהבית, תוך שבוע ימים העיירה הייתה ריקה יהודים. עלינו לוינה, ומשם האבא עם שני אחים עברו לצ'כוסלובקיה, תפסו אותם בדרך ושיחררו אותם. היינו עוד כמה חודשים בוינה, עד שעברנו לברטיסלאבה, עם פספורטים מזוייפים.
"שם לא יכולנו להישאר ועברנו לכפר אחר, שם היינו איזה חצי שנה, עד שבאו ההונגרים וקיבלו בחזרה את השטח, אז גירשו את כל היהודים לשטח בין צ'כוסלובקיה להונגריה, תחת השמים. לא היה לנו איפה לגור והיה שלג שירד. אחרי שישה שבועות, היהודים משני הצדדים של הגבול, הסלובקים וההונגרים עשו הסדר עם הסלובקים שיתנו לנו להיכנס לברטיסלאבה, הכניסו אותנו למחנה ריכוז, 'פטרונקה' קראו לו, ושם היינו שנה.
"אחרי שנה החליטו הסלובקים שמי שיכול להשתחרר ישתחרר, אבל הוא צריך לעזוב את המדינה. לנו קרה מזל שהיה לנו משפחה שקנתה לנו רישיון מעבר מסלובקיה לארץ ישראל, ומשם לקח לנו חודש ימים להגיע דרך הונגריה ורומניה לארץ ישראל. משפחה עם תשע ילדים הגענו לפה, ירדנו ביפו. קם קיבלו אותנו האנגלים ואמרו 'הנה הגיע לכם תוספת כוח, תשעה ילדים'. שמה התחיל כל הסיפור הגידול פה בארץ".
חנה: "הגעתם יומיים אחרינו או לפנינו, הם הגיעו, הגענו, בערך באותו זמן".
משה: "הגענו לפה, ההורים החליטו שהם רוצים רק לירושלים".
חנה: "כמו ההורים שלי. זה החלום היה - ירושלים, לזה הגענו ואנחנו פה".
משה: "היינו בבית עולים בתל אביב, ברחוב העליה, שם שאלו אותנו איפה אתם רוצים להגיע, ההורים אמרו לירושלים, אמרו להם קחו כרטיסים אגד ותסעו לירושלים וככה התפטרו מאיתנו".
שרה: "גם אנחנו, ואם לא היה לי כאן דודה היינו באמצע הרחוב".
משה: "פה באנו, לא היה לנו דירה, קיבלנו דיור בבתי הונגרין".
שרה: "כמונו, חדר".
משה: "חדר אחד, עם תשעה ילדים, חדר עם מטבחון. התחלנו ללכת פה לחיידר ולבית ספר וככה גדלנו, פה בארץ".
לקראת סיום הראיון המיוחד, מוסיפה שרה בלאו ומספרת כאשר ניכר בה כי הכאב עדיין נטוע עמוק בתוכה: "כתבתי בספר שלי, אני לא יכולתי לשתוק. הגענו לבתי הוגנרין וקיבלנו חדר, יצאתי בחוץ, לחצר, ואישה אחת צעקה לי 'חבל שהגרמנים לא הרגו אתכם', אני לא חושבת שאפשר לשכוח דבר כזה, לצעוק לנו 'למה הגרמנים לא הרגו אתכם, בשביל מה באתם'".
משה, מוסיף גם הוא ומעיר על דרכי החינוך במדינה. "אני יגיד לך משהו", הוא אומר, "רק הממשלה והחינוך, אשמים בזה שהנוער לא יודע מהשואה, שהם לא מחדירים את זה לנוער ולילדים בבית ספר. אני יודע, בחוץ לארץ בבית ספר הייתי צריך ללמוד על המנהיגים היוונים שלחמו ביהודים, ופה אי אפשר לתת לילדים פעם פעמיים בשבוע שיעורים בשואה", אומר משה בטרוניה ובכאב.
בסוף הראיון, בוחר משה להתייחס לסוגיה שצפה מדי שנה, הצפירה הנשמעת לזכר קדושי השואה. "לפי החינוך היהודי, לפי הנוהגים היהודים, לנפטרים לא עושים אזעקה, יושבים ולומדים משניות, וזה מה שהם (החרדים - י.כ.) עושים, הם לא מקבלים את הרעיון של אזעקה ולעמוד דום, זה לא נותן לחרדים שום דבר. תגיד להם שהם יושבים ולומדים פרקי משניות, למתים זה נותן זכויות", אומר משה בלאו.
סיפור החיים של חנה פורסם במסגרת פרויקט סיפורי חיים ביד שרה. במסגרת הפרויקט מתנדבים מבקרים בבתיהם של קשישים ניצולי שואה, מקליטים, משכתבים, עורכים, מצרפים תמונות ומסמכים, ומוציאים לאור ספר המתעד את סיפור החיים של המספר. השירות מפיג בדידות, מחדד זיכרון, מעצים, מאפשר השלמה לאירועים מהעבר ומחבר בין דורות. הסיפור משמש הנחלה לדורות הבאים ובבוא היום מצבה לראש המשפחה ולאירועים והחוויות אותם הוא עבר. הפרויקט מתאפשר במימון עמותה גרמנית "זיכרון, אחריות ועתיד (EVZ)" שמטרתה להנציח את זיכרון השואה ונוראות המשטר הנאצי.
