היום תצא לדרכה הממשלה החדשה בראשות בנימין נתניהו, כשלכולם ברור כי השולטים באמת "בכיפה" הם אנשי הברית החדשה - נפתלי בנט ויאיר לפיד, הנחשבים אולי לטירונים פוליטים אך כאלו שהצליחו לעשות לביבי ואנשיו הממולחים בית ספר בפוליטיקה וללמד אותו פרק בהלכות קואליציה. זהו זה מאחרינו.
תמו הספינים והשמועות, כעת חתום וברור - החרדים בחוץ.
אולי דווקא עכשיו, אחרי שהכל נגמר, זהו זמן נכון ומתאים לחשבון נפש ולנסות להסתכל פנימה ולא רק לחפש את האשמים מבחוץ (שאין ספק שקיימים) מהיכן שלא נסתכל על זה, הציבור החרדי נמצא בתקופת משבר.
הציבור החרדי נמצא במשבר מכמה סיבות: תחושות החשש והחרדה מפני הבאות, תחושות הבגידה והנטישה ממי שראינו בהם שותפים נאמנים, תחושות של השפלה וחרמה והוקעה והכי קשה היא שאנו רואים בעיניים כלות האיך מוקדי הכוח והג'ובים הנחשקים מתרחקים מאיתנו. אין ספק, ההלם גדול.
אין ספק גם שלמצב הזה שהציבור החרדי נקלע אליו שלא בטובתו, חברו גורמים רבים אינטרסנטיים, פוליטיים, כלכליים ועוד שעשו הכל על מנת שהמצב הזה יקרה.
מי היה מאמין שדווקא הדתיים לאומיים יחליטו לשתף פעולה עם ה"צפונים" מת"א? מי חשב שאותם תל אביבים יעדיפו את המתנחלים ואנשי נוער הגבעות על פני החרדים הנינוחים?
מחרימים אותנו? אנחנו אשמים
אך אחרי הכל אולי זו העת להסתכל גם פנימה. לערוך חשבון נפש פנימי ולבדוק אולי גם אנחנו אשמים?
איפה אנחנו כציבור חרדי טעינו? איפה נכשלנו? איך גרמנו לגלי שטנה שכאלו להתנפץ על הגדרות שבנינו, איך גרמנו לגוש הזעם לפרוץ כלבה רותחת ומבעבעת? איך הגענו למצב שכל כך הרבה אזרחים בישראל רצו להעמיד את הציבור החרדי במקום?
נכון, להסתה התקשורתית יש חלק גדול בכך וגם לחלק גדול מהפוליטיקאים החילונים. אבל האם אנחנו לא גם תרמנו לזה את החלק שלנו? האם לא ליבינו את האש וחיממנו את האוירה? מה שיצר מעגל קסמים שהביא בסוף לרעתינו?
אינני חושב לרגע שיש לדון לכף זכות את נפתלי בנט וודאי שלא את יאיר לפיד, ואפילו לא את ראש הממשלה נתניהו שגם לו יש חלק לא קטן ב"החרמה" של הציבור החרדי ובהוקעה שלו אל מעבר לגדר. אבל אין זה מוריד כהוא זה מהשאלה הגדולה שמנקרת במוחי מאז מוצאי הבחירות כשהתבררה ההצלחה המטאורית של יש עתיד: איפה אנחנו טעינו? מה אנחנו עשינו לא נכון? איך המאסנו את עצמינו על חלק כל כך גדול מקרב הציבור בישראל?
ראשית כל, אולי כדאי לשים את האצבע על הנקודה המרכזית: ה'עסקונה' החרדית התרחקה מהציבור ממנו היא הגיעה, הסתאבה, והתחפרה בתוך עצמה כך שהקושיה הינה לא כיצד היא התרחקה מהציבור הכללי אלא איך התרחקה כל כך מהציבור החרדי.
שאלת השאלות הינה האם דאגנו באמת לא רק לסקטור שלנו, האם חשבנו על התועלת הכללית לציבור בישראל. האם פעלנו למען כל חלקי האוכלוסיה,לפריפריה, לשכבות החלשות, לעיר המצוקה?.
ואם כן עשינו זאת מדוע לא שידרנו זאת כלפי חוץ? ולמה לא הצלחנו לשכנע את הציבור בכך? ייאמר למשל לזכות חברי הכנסת גפני וליצמן שכן דאגו במסגרת תפקידם במשרד הבריאות וועדת הכספים לציבור הכללי ולא היו סקטוריאלים במשך הקדנציה האחרונה, ועל כך יעידו כל המומחים ואף המתנגדים הפוליטים.
אבל כאן אנחנו מגיעים למישור התדמיתי שהוא לא פחות חשוב, והשאלה ניצבת לה ללא מענה: כיצד בסקר שערכה סיעת יהדות התורה לפני הבחירות ופורסם בכיכר השבת התברר כי הציבור הכללי כלל לא יודע זאת? רבות דובר על הצורך בהסברה נכונה, אבל כמובן שלא נעשה עם זה מאומה.
עברנו קדנציה מעולה מבחינת עשייה בשטח אבל גרועה ביותר מבחינה תדמיתית, ומי שיעקוב אחרי ההיסטוריה התקשורתית יגלה את פרשת עמנואל, חניוני קרתא, האם המרעיבה, נשות הטאליבן, הדרת נשים, היריקה על הילדה בבית שמש ועוד ועוד.
ממה נפשך: אם המקרים הללו קרו באמת, הרי שעלינו לבדוק את עצמינו לעומק איך הגענו לשפל הזה. ואם לאו - גם עלינו לבדוק איך נתנו להשמיץ אותנו כך בראש כל חוצות ולהפוך למגזר השנוא ביותר בישראל?
ויודעים מה? אולי בעצם זה מגיע לנו קצת. מגיע לנו שאחרי "ההיי" הגדול בו היינו במשך שנים רבות, תגיע תקופת "הדאון" של הישיבה באופוזיציה והתרחקות מכל מוקדי הכוח, ושרק נשכיל למנף אותה לעשיית חשבון נפש היכן טעינו, והיכן לא פעלנו נכון בתקווה שכשנחזור שוב (וזה יקרה בקרוב) לעמדות ההשפעה, הלקחים יופקו ונפעל מתוך ענווה וצניעות, מתוך תחושת שליחות אמיתית המשרתת את מטרות הכלל ולא מחפשת את ורק הטובה האישית של עסקן זה או אחר.