חנוכה: חג של מסירות נפש יהודית

המתבונן בחנוכה בתפילת "על הניסים" רואה, שכולה נתקנה על הנצחון במלחמה: "בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך" וכו', הכל מוסב על העניין של הנצחון במלחמה עם היוונים. ורק דרך אגב אנו מזכירים באותה התפילה: "והדליקו נרות בחצרות קדשך".

ולכאורה, הרי כל מצות הדלקת נרות חנוכה באה על נס פך השמן שהדליקו בו שמונה ימים בפך של כהן גדול חתום וטהור שהיה אמור להספיק רק ליום אחד בלבד, אז מדוע שמו את כל הדגש של תפילת "על הניסים" בעניין הנצחון של המלחמה ורק דרך אגב מוזכר הדלקת הנר בחצרות קדשך?

מדוע מדליקים ח' ימים כשהנס היה רק ז' ימים?

ועוד, כבר הזכירו את קושיית הבית יוסף המפורסמת (סימן תרע') מדוע מדליקים נרות שמונה ימים, והרי הנס לא הוכר אלא במשך שבעה ימים בלבד כי היום הראשון היה טבעי?

מדוע לא נקבעה סעודת מצוה בחנוכה כמו בפורים?

כמו כן הזכירו את קושיית הב"ח מדוע אין בחנוכה סעודת מצוה לעומת פורים שקבעו בו סעודת מצוה?

מדוע לא עושים זכר לעשרה ניסים שהיו בבהמ"ק?

ועוד הקשה אחד מגדולי הדור בארצות הברית בספרו "עטרה למלך", הרי ידועים דברי המשנה בפרקי אבות שבכל יום בבית המקדש נעשו בו עשרה ניסים, ומדוע לא עושים זכר לדורות לאותם ניסים לעומת נס חד-פעמי שנעשה בתקופת החשמונאים ועושים לו זכר וסימן לדורות?

למה לא פטרו עצמם בגלל "אנוסא רחמנא פטריה"?

ועוד שאלה ראיתי בספר "מכתב מאליהו", למה הקב"ה היה צריך לעשות נס לדליקת השמן במשך שמונה ימים, והרי מאותו השמן שמצאו החשמונאים בפך הטהור היו מדליקים יום אחד בלבד באופן טבעי ומאז והלאה הם פטורים מלהדליק כי היו אנוסים ואנוסא רחמנא פטריה?

מדוע לא הדליקו בנר רגיל והרי טומאה הותרה בציבור?

ועוד הקשה ה"פני יהושע" את קושייתו המפורסמת שטומאה הותרה בציבור, אם כן מדוע לא הדליקו משמן רגיל כדי לקיים את מצות ההדלקה לכלל הציבור עד שיספיקו להכין שמן טהור מחדש?

הִתְרַפִּיתָ - בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה

הנה הגמרא (ברכות ס"ג ע"א) דורשת על הפסוק במשלי (פכ"ד פ"י): 'הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה' - "אמר רבי יאשיה, כל המרפה עצמו מדברי תורה - אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר התרפית ביום צרה צר כחכה". וביאר רש"י שם: "התרפית - מדברי תורה, ביום צרה צר כחכה: והוסיף המהרש"א וז"ל:"כל המרפה עצמו מד"ת כו'. גם שלומד ומקיימה, אם הוא ברפוי ובדרך עראי קאמר דאין בו כח לעמוד ביום כו' כמ"ש פרק אין עומדין (לב:) באלו צריכין חיזוק תורה ומעשים טובים כו' ע"ש", עכ"ל. ובאמת הדברים מובנים כפשוטם, שלא די לעסוק בדברי תורה, אלא עסק התורה הרצוי והנצרך הוא דווקא בעמל וביגיעה. אם אדם עוסק בתורה אמנם ברפיון, אין בו כח לעמוד ביום צרה.

ניצול הכחות שנותן הקב"ה לכל אחד ברוחניות

וראיתי בספר "אור גדליהו" שמסביר שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד כחות מיוחדים שנוכל לעבוד בהם את הקב"ה. וכלל מסור בידינו מחז"ל כי "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נא:). ככל שהאדם מתעלה ומתקדש, עיקרון הבחירה מחייב שגם יצר הרע יגדל ויתנגד לעוצמות הרוחניות שהקב"ה זיכהו בעמלו. כשהאדם עוסק בתורה הוא זוכה להתחבר להקב"ה, והיכלי החוכמה אליהן הוא נכנס, מעשירות אותו ונותנות לו כח ותעצומות נפש. במידה והאדם לא רותם את אותם תעצומות נפש לעשיית הטוב והיישר, ואין הלימוד מביאו לידי שיפור מעשיו, הרי שאינו מנצל את המתנה שקיבל מהקב"ה. כשהאדם ח"ו אינו משתמש בכל האמצעים שהקב"ה מעמיד לרשותו כדי לעבוד אותו בכל כחו, אזי בהכרח הולך הוא ומתנוון ונחלש. מצד אחד התעלה וזכה לקנין רוחני, אמנם מאידך "זכה" גם להתגברות כח מתנגד שהוא היצה"ר, ואם אכן לא ניצל את העלייה, קשה תהיה החזרה, שהרי כעת הוא נאלץ להתמודד עם יצר קשה וגדול יותר.

וזה הפשט בפסוק: התרפית ביום צרה - צר כחכה', שאם לא ניצלת את הכחות שהקב"ה נתן לך, בהכרח יבוא למצב של "ביום צרה" ואז - "צר כחך", כלומר שהכחות שלך הולכים ומתמעטים, ואז כדי להחזיר את אותן כחות צריך הרבה עמל ומאמץ להחזירם למצב של "רחבות" כבתחילה.

כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה

גם אומרים בשם רבי בונים מפשיסחא על הפסוק בקהלת (פ"ז, י'): 'אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה', היינו שלפעמים אדם שואל מדוע אני מגיע למצב של חולשה ולמה התרחקתי מאותם ימים יפים ועצומים שהיו לי! אומר על זה רבי בונים מפשיסחא על זה עונה שלמה המלך: "כי לא מחכמה שאלת זאת", ומי שלא סומך על היום שיש לו כחות וסומך על המחר, אז מחר יהיה לו הרבה יותר קשה להגיע לחזור ולקבל את אותן הכחות שנתברך בהם מתחילה. וזהו גם מה שאומר רבן גמליאל במשנה (אבות פ"ב, מ"ד): "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה", שאל יחשוב האדם שהוא מפסיד את מעלת לימוד התורה רק אם הוא מתנתק ממנה לגמרי, אלא אפילו אם הוא יושב ולומד אלא שהוא עוסק בה ברפיון ובעצלתיים ודוחה את העמל שלו ליום אחר, אז זה נקרא שהוא אומר "לכשאפנה אשנה" - כלומר הוא סומך על המחר ומתעצל היום, אז "שמא לא תפנה", דהיינו שמא תפסיד את הכחות המיוחדים שיש לך היום כדי לגדול ולהתפתח בתורה.

אמנם, אין הדלת ננעלת בפני האיש הישראלי המבקש בכל כוחו לחזור אל השם ולהגיע לאותם דרגות רוחניות גבוהות שזכה להגיע אליהם בעבר. גם אדם שהתרשל בעבודת הבורא עדיין ישנו פתח, ואע"פ שנראה אותו הפתח כעת רחוק יותר, מ"מ יכול הוא עוד להיכנס. רק ידע שכעת עליו להשקיע כוחות רבים ותעצומות נפש על מנת לזכות באותו טעם מתוק של קרבת השם והדרגות הגבוהות שלהן זכה בעבר.

משל לכלי רכב: הזינוק בהתחלה ממצב של עמידה למצב נסיעה בהילוך ראשון, דורש הרבה יותר דלק וגז מהמנוע, מאשר המעבר מהילוך רביעי להילוך חמישי בעוד הרכב נוסע במהירות. הנמשל הוא בעבודתו הרוחנית של האדם, הדרך חזרה לדבקות בבורא סלולה לפניו, אמנם הדבר תלוי במידת הרצון ובכמות המאמץ והכיסופים לחזור אל הבורא יתברך, ובמיוחד כשרוצה להגיע לאותה דרגה גבוהה שהיה בה בעבר.

גזירות היוונים בגלל רפיון בעבודת בית המקדש

יסוד זה מבאר הב"ח המפורסם (סימן תרע'), מדוע באה הצרה של היוונים על ישראל באותה תקופה? תשובה: צרת היוונים היא פועל יוצא מרפיון העבודה בבית המקדש, ולכן באו האויבים ומנעו מעם ישראל לעבוד את העבודה המוטלת עליהם, וכמו שאומרת הגמרא "וצר להם לישראל מאוד". לאור האמור, ממילא כשישנה התרופפות וחוסר רצון לאחוז ב"כלי העבודה" שהקב"ה מעניק, הרי שאותם הכלים הנצרכים לעבודתו הרוחנית של האדם נלקחים ממנו, וכדי לחזור ולהשיגם הוא נדרש לעבודה קשה.

הישועה באה בעקבות מסירות נפשם של החשמונאים

ובאמת הישועה באה אחרי שהחשמונאים מסרו את נפשם והשקיעו כחות אדירים, את כל כחם ואת כל ישותם להדוף את היוונים שהפריעו בעבודת בית המקדש. אותו מאמץ עילאי שעשו כדי לנצח את היוונים, ואת המסירות נפש שלהם - זיכה אותם לקבל בחזרה את עבודת בית המקדש.

חובת ניצול כל הכחות שנחון האדם בהם

מידה טובה מרובה, וכשאדם משקיע ועושה יותר מכחותיו, אז הקב"ה מוסיף לו כחות גדולים כהנה וכהנה. אותה השקעה הנדרשת לא מתבטאת רק בעבודה בפועל גרידא, אלא חייב להיות "שקוע" ו"עוסק" בלימוד, וזה על ידי שבכל עת הוא משקיע מחשבה מה אני יכול לעשות כדי להוסיף ולשפר את הלימוד שלי, להתחזק בסדרים, להוסיף חילות לאורייתא בכל עת, או אז הכחות שבו הולכים ומתרבים וגם מתעצמים באופן שיוכל הלאה להוסיף בלימוד וכך הולך וגדל מיום ליום. וכך היו עושים גדולי ומאורי הדורות, שגם בהיותם עסוקים בצרכי ציבור הבאים ומבקשים עצה, ברכה וכדו', שכידוע גוזל זמן מרובה - בכל זאת היתה ברכה בלימוד שלהם והספיקו לכתוב ספרים ופרו ורבו בלימודם מעבר לטבע, וזאת משום שהיו משקיעים את כל מרצם וכחם בהתחזקות בלימוד התורה, וכך הצליחו לעלות ולהתעלות בכל עת ובכל מצב.

עיקר האיזכור - מסירות נפשם של החשמונאים

וזה העניין של חנוכה, ולכן בתפילת "על הניסים" מדגישים ומתמקדים במלחמה: "מסרת גבורים ביד חלשים" "רבים ביד מעטים" וכו', כיון שבאותה מלחמה מסרו החשמונאים את נפשם להחזיר את העבודה לדביר ביתך, וכזאת עוצמה של מסירות נפש שהיתה בכל אותם י"ב אחים לא היתה בשום דור אחר, שיצאו מתי מעט נגד רבי רבבות - לא היה קיים בשום תקופה, ואותה מסירות נפש נתנה להם את הכחות לנצח, ואנו מודים להקב"ה שראה במסירות נפשם ונתן בלבם את הכוח לנצח, כי אע"פ שהייתה התעוררות של החשמונאים מלמטה, מ"מ לולא שהקב"ה היה עוזרם, לא היו נוצחים.

נס פך השמן - גילוי חיבה שלה קב"ה לעם ישראל

והנה, רבי חיים שמואלביץ אומר מפי השמועה שהיה במלחמה ביטוי של הערכה של הקב"ה על שמסרו את נפשם על התורה ועבודת בית המקדש, ובגלל אותה מסירות נפש נתן להם הקב"ה בגדר "הדובדבן שבקצפת" את פך השמן שדלק למשך שמונה ימים. ומדמה את זה להבדל בין אמא שמרדימה את התינוק שלה לבין שמרטפית שמרדימה תינוק, שאמא שמרדימה את תינוקה מאכילה אותו, מקלחת אותו, מלבישה אותו, משכיבה אותו, וקודם שנרדם נותנת לו נשיקה, אבל השמרטפית תאכיל, תקלח ותשכיב, אבל לא תתן לו את הנשיקה. בנמשל, הקב"ה רצה לתת לנו את הנס של פך השמן בתור הערכה של הנצחון במלחמה של החשמונאים, וזה מבטא את האהבה של הקב"ה כלפינו.

תירוץ הקושיות הנ"ל

ובכך מתורצות כל הקושיות שהקשינו, כי מה שאנחנו מדגישים ב"על הניסים" זה לא על ה"מלחמה" אלא על המסירות נפש שהיתה באותה המלחמה, ושעמדה להם להחזיר את המצב לקדמותו.

והחשמונאים הבינו שרק על ידי מסירות נפש יוכלו לקבל בחזרה את עבודת בית המקדש, ומשום כך לא הסתמכו על שום היתר, לא על ההיתר של "טומאה הותרה בציבור" או של "אנוס רחמנא פטריה", כי כל עניינם ומאווים היה לבטא שאין כאן רפיון ועצלות אלא מסירות נפש גמורה ואמיתית. גם העניין שעושים תזכורת לנס של פך השמן ולא לעשרת הניסים שהיו בכל יום בבית המקדש, משום שאותו הנס מזכיר ומבטא את מסירות הנפש שהחזירה להם את הכחות האבודים שלהם.

וזהו בעצם מה שמתרץ הב"ח שבחנוכה אין סעודה כמו שהתקינו בפורים, משום שבחנוכה כל העניין של התזכורת היה דוקא במסירות הנפש שלהם בלבד.

ולפי זה אין גם להקשות מדוע לא פתרו את מצוקת השמן עם איזה "אלתור", או עם איזו "פתרון זמני" כגון לחלק את הפתילה ואת השמן לכמות של שבעה או שמונה ימים. הרי החשמונאים בקשו לפרוץ דרך חדשה באותה תקופה בתוך מציאות חשוכה של התייוונות והתבוללות, בה כבוד התורה והעוסקים בה נרמס ונדחק לקרן זוית. החשמונאים בקשו להנחיל מסד מחודש לכלל ישראל בכוח מסירות נפשם. מעלתם זו, היא שפעלה והעניקה לעם ישראל ישועה לדורות, ועיקר התכלית והתוקף של החשמונאים - לקיים את מצוות התורה בצורה כמה שיותר מושלמת עד היכן שידם האנושית מגעת. לפיכך לא היה מקום ל"הנחות" או קיצורי דרך, לא היה שייך פתרון "פלסתר" זמני או לסמוך על דיעבד כזה או אחר. ואע"פ שתהליך הפקת שמן זית זך למאור, נמשך ימים רבים, מ"מ לא התייאשו החשמונאים. לכאורה היה מקום לחשוב מה תועיל הדלקה חד פעמית שכזו בבית המקדש? מה התועלת יש להדליק את המנורה ליום אחד ואח"כ שתישאר כבויה לשבעה ימים? האם לא עדיף לשמור את הפך האחרון של השמן ולצרפו לכמות השמן החדשה בעוד שמונה ימים?

החשמונאים בקשו לקיים את המצווה כמו שצריך עד היכן שידם מגעת. החשמונאים ידעו שצו השעה לקיים "תשובת המשקל", וכשם שבאותו הדור התרפו מעסק התורה, כך עליהם מוטלת האחריות להצטיין בקיום התורה עד קצה היכולת האנושית. ידעו החשמונאים ובטחו בהשם, כי עליהם להתעורר מלמטה לקיום המצווה במסירות עד הקצה האחרון, ולעומתם ישפיע הקב"ה שפע ניסי שישלים את החסר ויעלה בידם לקיים את המצווה בהידור. מכאן אולי תירוץ נוסף מדוע מדליקים נרות בחנוכה שמונה ימים, שהרי גם ביום הראשון התנוצץ לו נס רוחני - שבלבם של החשמונאים צמחה אמונה חזקה וביטחון בבורא עולם עד כדי כך שהגיעו לבהירות בדרך הנכונה, וידעו שעליהם להדליק המנורה אף על פי שלא היה בידם אלא כמות שמן ליום אחד.

חנוכה - מלשון חינוך שהחל בעקבות מסי"נ

ולכן חנוכה הוא מלשון "חינוך" והתחלה, שעל ידי אותה מסירות נפש שמסרו את נפשם באותם ימים קבלו מחדש את כל הכחות שלהם מהתחלה.

עד שתכלה "רגל" - מלשון "הרגל"

ובזה גם מובנת ההלכה של "עד שתכלה רגל מן השוק", וכמו שמבוא בספרי החסידות בביאור יתר, שהכוונה שאנחנו יכולים לכלות את ה"הרגל" שלנו, ויכולים להחזיר ולחדש את כל הכחות שלנו.

וזה העניין של "טובל בשמן רגלו" שעל ידי מצות השמן הוא טובל ומעביר את ה"הרגל" שלו, ובכך להגיע להתחדשות ולכחות מחודשים.

לסיכום: נמצינו למדים מה כוחה העצום של מסירות נפש בעם ישראל. ממעשה החשמונאים אפשר ללמוד מה מסוגל כל יחיד בישראל לפעול ע"י שמתעורר לשבור את טבעו ואת מידותיו. בטוחני שכל אחד מאיתנו זכה פעם לטעום את פרי עמלו לאחר שהגיע במידת מה לביטול הרצון האישי לטובת ערך רוחני כלשהו שבתורה. כל אחד יכול להיזכר ברגעים בהם הצליח להתגבר על דחפיו האנוכיים לטובת הזולת או עבור מעשה טוב, וע"י כך זכה לטעום טעם מחודש בעבודת השם שלו. חשוב שנזכור תמיד, כי ע"י ביטול הרצון והדחף האנוכי, מתעורר אור מיוחד בנשמתו של האדם, וטעמו של האור מתוק מכל הנאה חומרית אחרת, שהרי בכח זה הוא מתדבק ממש בתורה ובמצווה וע"י זה מתעלה ומתקרב להקב"ה, ואין דבר יותר נפלא מקרבת השם. כי כשהאדם דבוק להקב"ה, העולם מאיר לו ואמונתו מתבהרת וע"י זה זוכה לשמחה אמיתית המביאה לו חיות ומאפשרת לו להגיע לתקן את התיקונים המיוחדים שהם משורש נשמתו.

יהי רצון שגם אנחנו נזכה להגיע למידות העליונות ולנצל כל כח שיש ברשותנו. בימי החנוכה המגמה היא להשקיע מאמצים מרובים כדי להתקדם ולמסור נפש על התורה והלימוד וקיום המצוות, וכך נזכה לקבל כחות חדשים ומחודשים לעלות מעלה מעלה. שהקב"ה ישלח לנו סייעתא דשמיא לעמוד בניסיונות, ושנזכה שהקב"ה ירחם עלינו ויתן בנו גבורה חשמונאית לנצח את היצר הרע, וכמאמר חז"ל (סוכה נב.) אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו) רק רע כל היום. אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהילים לז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמ' (תהילים לז) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו.