פשרה היא לא רק ויתור, יש לה גם יתרונות

• מקור הדין

נאמר בנביא (זכריה ח טז) "אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם"  לכאורה ההנחיה לעשות "משפט שלום" היא איננה ישימה, שכן בדרך כלל צדדים המגיעים לפתרון סכסוך באמצעות משפט, אין ביניהם שלום, ומאידך במקום שיש בין הצדדים הבנה ושלום, אין צורך במשפט.

מכוח סתירה לכאורית זו, דורש רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין ו ע"ב)  שהפסוק מורה על מצוות הפשרה שהיא מוגדרת כ-משפט שלום, משום שהגישור והפשרה מסייעים לבעלי הדין להגיע להבנות והסכמה ולסיים את הסכסוך ביניהם בדרך של אהבה, אחווה ושלום.

מקור נוסף ל"משפט שלום" השונה באופיו מהמשפט הרגיל שבו בעלי הדין ניצים, מצינו בדרשת המכילתא בפרשת יתרו על הפסוק "ושפטתי בין איש ובין רעהו"(שמות יח טז) "ושפטתי בין איש-זהו הדין שאין בו פשרה, בין רעהו-זהו הדין שיש בו פשרה ששניהם נפטרים זה מזה כרעים".

המהרש"א (חידושי אגדות סנהדרין ו ע"ב ד"ה אוהב שלום ) מבאר כי הפשרה והסכמות שהושגו בהליך הגישור, גורמים לצדדים למחול אחד לשני על טענותיהם ועל כעסם ההדדי, בניגוד להליך שמתנהל בדרך של התדיינות, שאומנם ניתן להשיג בו הכרעה שיפוטית, אך הטינה והכעס בין הצדדים נשארים ללא מחילה.

ב. תפקיד הדיין להציע פשרה

מצוות הפשרה וחשיבותה נפסקו להלכה בשו"ע (חו"מ סימן יב סעיף ב) ועל כן בתחילת הדיון מצווה הדיין לשאול את הצדדים האם הם מעוניינים בפשרה, בהמשך ההלכה כותב השו"ע כי בית דין שרגיל בפשרה הרי זה משובח.

נחלקו הפוסקים האם מצוות הפשרה מחייבת את הדיין לפנות אל לב המתדיינים ולשכנע את הצדדים להגיע להבנות ופשרה או שמא הדיין מצווה להציג בפני הצדדים את האפשרות להגיע להבנות ופשרה, אך אין הדיין מחויב להתאמץ ולשדל את הצדדים לפנות אל הליך ההידברות.

שיטת הסמ"ע (חו"מ  סימן יב סע"ק ו) כי אין לדיינים להסתפק בהצגת חלופת הגישור בפני בעלי הדין, אלא יש על הדיינים לנסות ולשכנע את הצדדים להידבר ולהגיע להבנות.

 הט"ז (חו"מ סימן יב סע"ק ב) חולק על הסמ"ע ומביא את שיטת המהר"ל מפראג כי הדיין אינו מצווה לדבר על לב הצדדים שייאותו לפשרה, אלא מצוות הדיין מסתכמת בהצגת חלופת הגישור ותו לא.

בעניין זה כתב המאזנים למשפט (חו"מ סימן יב סע"ק ג) כי ייתכן לומר שאין שהסמ"ע והט"ז חלוקים האם הדיין מצווה לשדל את הצדדים לפשרה, אלא שהסמ"ע והט"ז עוסקים במצבים שונים של הדיון:

בתחילת הדין כאשר התמונה המשפטית טרם התבררה ואין הדיין יודע מי מהצדדים צודק, אזי יש לדיין להעלות את חלופת הפשרה מבלי לדבר על לב הצדדים בגנות המחלוקת ובשבח השלום והוויתור, משום שייתכן כי אחד מהצדדים מחזיק בטענות שקר ומרמה ואין כל הצדקה לטענותיו וממילא שאין כל הצדקה לגרום שהרמאי ירוויח מטענות השקר שבפיו, וזאת כדברי הט"ז שאין על הדיין חובה להתאמץ בפשרה. 

לעומת זאת, בשלב מאוחר יותר של הדיון כאשר תמונת הצדק מתבהרת וניתן להסיק כי גם לצד שאינו צודק קיימות טענות בעלות משקל אשר אומנם אין בהן כדי להכריע את הדין לטובתו, אך יש בהן מידה מסוימת של צדק, אזי יש לדיין לנסות ולדבר על לב הצדדים שיתרצו בפשרה ויסיימו את המחלוקת  בדרך של שלום ואחווה וזאת כדברי הסמ"ע שסבור כי על הדיין להתאמץ להביא את הצדדים לפשרה.

ג. פסק השו"ע

השו"ע (חו"מ סימן יב סעיף ב) פוסק להלכה כי מצוות הפשרה חלה גם לאחר שתמונת הדין התבהרה והדיין יודע כיצד להכריע בשאלה מי הזכאי ומי החייב. עוד פסק השו"ע כי גם לאחר גמר הדין ופרסום הכרעת הדיינים עדיין קיימת מצוות הפשרה, אלא שבעת הזו אין הדיין יכול להשתתף בהליך הגישור והפשרה, ורק גורם חיצוני יכול להתערב ולדבר על ליבם של המתדיינים לסיים את הסכסוך ביניהם בדרך של הסכמה והבנה מתוך מחילה הדדית ללא כעס וקפידות.

ד. סיכום

מתוך הדברים עולה כי קיימת חשיבות לפתור סכסוך בדרך של פשרה שכן הפשרה הינה משפט של שלום ובהסכמות הצדדים יש כדי למחות את תחושות העבר ולהביא למחילה ופיוס.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com