מנהגי הפורים: האם מותר להתחפש לאישה?

לקבץ נדבות

בזמן האמוראים תיקנו מגבית מיוחדת לפני פורים [גמ' בבא מציעא ע"ה]. הגבאים והשדרי"ם היו גובים תרומה המיועדת אך ורק לסעודת פורים לעניים, ולא למטרות צדקה אחרות. אף העני עצמו חייב היה לנדב ליבו למטרה נשגבה זו.

במרוצת השנים קשרו מנהג זה עם מגבית "מחצית השקל" שתרמו בזמן שבית המקדש היה קיים. למנהג האשכנזים, בתפילת מנחה בתענית אסתר יש לתרום בבית הכנסת שלוש מטבעות "חצי שקל" שכן בפרשת "כי תשא [שקלים]" מוזכרות המלים "מחצית השקל" שלוש פעמים. בני עדות המזרח נהגו לתת כשווי מחצית השקל שהיה בזמן המקדש [שכיום הוא כ42 ש"ח]. ולעומתם, נהגו "כל אשר ידבנו ליבו" לתת חצי שקל במדויק... על יום פורים עצמו נאמר ש"כל הפושט יד – נותנים לו".

כיום מה רב מנהג זה בכל התפוצות, כאשר הת"תים, ארגוני הצדקה וכל אשר קיים וקיבל עליו להיות שנורר - הפכו את חג הפורים לחג הכספים.

להתחפש

מסתבר שלא רק הילדים בעד מנהג זה, ואפילו חכמי ישראל לדורותיהם שקדו וחיפשו לתחפושות מקור בכדי להסביר את דברי הרמ"א "ומה שנהגו ללבוש פרצופים [מסכות] בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונין אלא לשמחה בעלמא" [שו"ע או"ח, תרצ"ו, ח']. הראשון שבהם הוא דברי הגמרא שרמז התורה לאסתר הוא "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" [דברים ל"א, י"ח], ולכן מסתירים את הפנים תחת המסכה. ה

מקור המפורסם שבהם מגיע מהמגילה עצמה - "ונהפוך הוא" - שגבר ילבש בגדי אשה, ואשה בגדי גבר. וב"אוצר טעמי המנהגים" מובאים טעמים נוספים, כגון: בגלל שהעניים מתביישים לבקש צדקה בגלוי, מכסים את הפנים במסכות בכדי שלא יכירום. וכן ממה שדרשו חז"ל על בני ישראל שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ונענשו בימי המן, "הם עשו לפנים בלבד [שבליבם לא עבדו לו], אף הקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים", ומכאן המנהג ללבוש מסכה על הפנים. וגם מן המסורת יש, שאליהו הנביא התחפש לחרבונא והלשין לאחשוורוש על העץ שעשה המן למרדכי.

להשתכר

נהגו טובים שבדור לקיים "חייב איניש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" [מגילה ז' ע"ב]. הסיבה לכך טבועה בטעם הפשוט שהיין היה מקור המהפך בפורים – משתה אחשוורוש הביא להדחת ושתי והמלכת אסתר, ומשתה אסתר הביא למפלת והשפלת המן והצלת ישראל.

היות ומצב של שכרות הוא זר לחלוטין ליהדות, ניתנו לכך הסברים מגוונים, לדוגמה: "אור הנר" מפרש, שלא אמרו שחייבים "לבסומי ביין", אלא "לבסומי בפוריא" – שחייבים לשמוח ולהתלהב מנס פורים "עד דלא ידע". ומנגד, מובא ב"כתב סופר", שבשביל שיוכל אדם מישראל לשמוח בפורים, אנוס הוא להשתכר תחילה, כדי שיגרש מעליו וישכח את כל הדאגות, שכן בשעה שהוא מפוכח – כיצד יהיה שמח בשמחת פורים, בשעה שיודע ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן" – שעדיין עבדים אנחנו, ועדיין אנו מוקפים כל מיני המנים וסובלים מגזירות שונות?!

אוזני המן

מצד אחד אומרים אנו למחות את זכר עמלק ובכללם המן, ומצד שני נהנים אנו בטעם של אוזני המן חמים ישר מהתנור המעלים ריח ניחוח. בעדות אשכנז נוהגים לאפות "אוזני המן" שבמקורם היו כיסנים משולשים ממולאים בפרג טחון, וכיום ממולאים בכל הבא ליד. ביידיש נקרא מאכל זה "המן טאש" – יש אומרים כי זהו שיבוש השם "מאן טאש" - כיסי פרג. ויש שהעלו ש"המן תש" הוא על פי מסורת, ששלושת קצוות אוזני המן הם כנגד שלושת האבות: אברהם, יצחק ויעקב, שכאשר ראה אותם המן - תש כוחו.

בארצות רוסיה ופולין שראש כל איש בל יעדר מתחת לכובע מחמת הקור, עבר הטעם מפה לאוזן כי צורת המשולש למאפה האמור בא להזכיר לנו את כובעו המשולש של המן, בדומה לכובע המפורסם של נפוליאון [שנלחם נגד רוסיה ובעלות בריתה].

להכות את המן

מקור לתחילת מנהג זה אינו ידוע בבירור, ויש שאפילו התנגדו למנהג זה, כגון חכמי טורקיה ואנגליה (במאות ה-18 וה-19). אך כפי שלכל דבר ביהדות יש רמז, אף לזה יש רמז מהמקרא: "והיה אם בן הכות הרשע" [דברים כ"ה, ב'], שסופי התיבות של שלוש המלים הראשונות הן: המן. ומפסוק נוסף: "מחה אמחה" [שמות י"ז, י"ד] - בגימטריה "זה המן". אבודרהם כתב, שבצרפת היו הילדים לוקחים אבנים, כותבים עליהם שם המן, והקישו באבנים בעת הקראת שמו במגילה, וכך נמחק שמו.
אחר הדברים האלה, עם מקור ובלי מקור, לכולנו טוב עם כל המנהגים הללו, הבה נחוג את פורים בשמחה ובדיצה, נרעיש, נאכל, נשתה, נתחפש, ואפילו נתרום לצדקה.

פורים שמח ומבדח!