האם מותר להתפלל עם קרוקס?

לסדרת יַהֲדוּתוֹן מצטרף חלק חדש העוסק בתפילות ובתי כנסת. כפי שדווח בעבר ב'כיכר השבת', הסדרה עוסקת בנושאים יהודיים ומוגשת בשפה פשוטה המתאימה לכל אדם.

כך נכתב בהקדמה:

כולנו היינו פעם או פעמיים בבית הכנסת, אך לא תמיד ידענו להסביר לעצמנו כיצד נקרא כל דבר ולְמה הוא משַׁמש: מהו "אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ" ומהי ה"תֵּבָה", מהי ה"גְּנִיזָה" והיכן עומד ה"בַּעַל קוֹרֵא". כיצד נראה "סֵפֶר הַתּוֹרָה" ומהם "עֲצֵי הַחַיִּים"?

המפגש עם עולם התפילה 'טעון' הרבה יותר:

ישנם פעמים בהן אנו מוצאים את עצמנו 'אבודים' בתוך ים של מֶלֶל ומנהגים במהלך התפילות השונות. לא תמיד אנו זוכרים בבירור כיצד עלינו להניח תפילין בצורה מדויקת או כיצד להתעטף בטלית, מתי "כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים" ומתי אומרים "אָמֵן", מהו תוכנו של ה"קַדִּישׁ" ומה זה "פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת", מהי "חֲזָרַת הַשַּׁ"ץ", ומה עושים בשעת אמירת ה"קְדֻשָּׁה"?

ובכן, בחוברת "יַהֲדוּתוֹן" זו, ניסינו להיות לעזר ככל האפשר. לאחר הקריאה, ייתכן שנרגיש הרבה יותר בנוח בבית הכנסת, נכיר את מבנה התפילה ואת המנהגים השונים ה'מובְנים' בתוכה, נִלְמַד את תוכנם הכללי של קטעי התפילה השונים, ובעיקר: נדע באופן ברור מה עלינו לעשות, מתי, כמה ואיך.

נושאים מתוך החוברת:

● האם מותר להתפלל עם קרוקס? (תשובה בהמשך הכתבה)

● מה ההבדל בין ספר תורה אשכנזי לספרדי?

● מה עושים כשנמצאים בדרך לבית הכנסת ברכב, ויש פקק ענק ונגיע לאחר השקיעה?

● את מי מעלים לתורה כאשר אין כהן בבית הכנסת?

● לאיזה כיוון מתפללים שנמצאים במטוס?

היכרות עם בית הכנסת

"אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ" - ה"הֵיכָל"

כשאנו נכנסים לבית הכנסת, הדבר הראשון שתופס את עינינו הוא "אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ" - ה"הֵיכָל", לב ליבו של בית הכנסת ועיקר קדושתו. הארון נמצא בקיר המזרחי ובו מונחים ספרי התורה השייכים לבית הכנסת.

ברוב בתי הכנסת נמצא הארון על גבי משטח מיוחד, המכונה "דּוּכָן", הגבוה מעט מן הקרקע. אל הדוכן מובילות מספר מדרגות, ואליו עולים הכהנים לברך את הקהל במהלך התפילות.

בכל קהילות ישראל נוהגים לפאר ולקשט את הארון בעיטורים נאים. לשני צידיו מתנשאים בדרך כלל עמודים מרשימים, עשויים שיש או עץ, מעוטרים בסמלים יהודיים ובשאר קישוטים.

ה"פָּרֹכֶת"

דלתות "אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ" מכוסות בבד משי או קטיפה, הנקרא "פָּרֹכֶת" לזכר הפרוכת שהיתה בבית המקדש.

הפרוכת שזורה בדרך כלל בחוטי זהב וכסף ומקושטת במעשי רקמה נאים, כמו לוחות הברית, מגן דוד, כתר תורה או פסוקים שונים מן התורה.

בבתי כנסת רבים ישנה פרוכת מיוחדת, בצבע לבן, עבור הימים שמראש השנה עד יום כיפור.

"סֵפֶר הַתּוֹרָה"

בתוך "אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ" נמצא סֵפֶר הַתּוֹרָה, הדבר הקדוש ביותר בעולם היהדות. הספר מכיל את הטקסט של חמישה חומשי התורה, הכתובים על יריעות קלף המעובדות מעור בהמה כשרה.

ספר התורה נכתב על ידי סופר מיוחד המכונה בשם "סוֹפֵר סְתָ"ם".

סְתָ"ם ראשי תיבות: ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

הסופר משתמש בדיו שחור ומיוחד הנעשה לפי 'מתכון' עתיק יומין, וב'עט' העשוי מנוצת עוף (="קוּלְמוֹס"), תוך הקפדה מוחלטת על צורת האותיות, חלוקת פרשיות התורה, והרווח שיש להשאיר בין אות לאות, בין מילה למילה ובין טור לטור.

היריעות נתפרות אחת לשניה בחוטים העשויים מגידים של בהמה כשרה. לאחר מכן מחברים את שני הקצוות לשני גלילי עץ הנקראים "עֲצֵי חַיִּים" וגוללים עליהם את היריעות מימין ומשמאל.

האשכנזים נוהגים לקשור את היריעות המגולגלות עם חגורה מיוחדת, ולאחר מכן עוטפים את הספר ב'מעיל' נאה, עשוי משי או קטיפה. בעדות המזרח, הספר נתון בתוך נרתיק מיוחד, עשוי כסף וזהב או עץ משובח.

נוהגים לפאר ולקשט את ספר התורה. בקהילות רבות מתנוסס בראש הספר כתר מהודר או 'רימון' עשוי כסף או זהב, עשיר בפיתוחים ובתבליטים ומעוטר בפעמונים קטנים. כמו כן, ישנם הנוהגים לתלות על חזית הספר 'טס' כסף מגולף ומהודר, או 'יד' כסף העשויה ממוט קצר אשר בקצהו דמות יד עם אצבע מושטת המשמשת להראות את הכתוב במהלך הקריאה בתורה.

בספר התורה נוהגים כבוד גדול. אין מניחים עליו שום דבר, לא נוגעים בקלף בידיים חשופות - אלא בכנף הטלית וכדומה, ולא משאירים אותו פתוח ללא צורך.

בימת הקריאה - ה"תֵּבָה"

במרכז בית הכנסת מתנשא 'מבנה' מיוחד, גבוה מן הקרקע, עשוי עץ או שיש. בפי האשכנזים הוא נקרא "בִּימָה", ובפי הספרדים: "תֵּבָה".

ברוב בתי הכנסת הבימה מוקפת במעקה ואליה ניתן לעלות בשני דרכי גישה עם מדרגות מימין ומשמאל. בקידמת הבימה ישנו שולחן המכוסה במפה עשויה משי או קטיפה, עליו מניחים את ספר התורה בשעת הקריאה בו.

הבימה משמשת גם למקום הדרשה של הרב, או להכרזות שונות בעניני היום.

בבתי הכנסת של הספרדים, משמשת הבימה-תיבה גם כמקום שליח הציבור (החזן).

"עֶזְרַת נָשִׁים"

בזמן שבית המקדש היה קיים, היה מחולק חצר המקדש לכמה חלקים נפרדים, שכונו בשם "עֲזָרוֹת". חלק עבור הגברים ("עֲזָרָה" אחת לכהנים והשניה לשאר העם) וחלק אחד עבור הנשים, הנקרא "עֶזְרַת נָשִׁים".

מנהג ותיק זה נמשך גם כיום, בבתי הכנסת, ונוהגים לא לשבת אנשים ונשים יחד, על מנת לשמר את האווירה הקדושה השוררת בבית הכנסת ובכדי שלא יבואו לידי קלות ראש או למעשים לא מתאימים למקום קדוש זה. עבור הנשים נבנה מקום מיוחד שקרוי גם היום "עֶזְרַת נָשִׁים".

עזרת הנשים נמצאת בדרך כלל בצד המערבי של בית הכנסת, עם כניסה נפרדת, כשוילון מיוחד חוצץ בינה לבין 'עזרת הגברים'. בבתי כנסת רבים היא נמצאת בקומה השניה, מה שמאפשר לנשים צפייה נוחה באירועים המתרחשים ב'עזרת הגברים'.

"עַמּוּד הַתְּפִלָּה"

בקיר המזרחי של בית הכנסת מצד ימין של ארון הקודש, נמצא "עַמּוּד הַתְּפִלָּה". ה'עמוד' הוא שולחן גבוה בעל משטח משופע מעט, שעליו מניח החזן את הסידור לצורך התפילה.

מקומות ישיבה

בית הכנסת מטבעו הוא כמו 'בית שני' לאיש היהודי, ולכן בדרך כלל יש לכל מתפלל מקום קבוע בו הוא יושב במהלך התפילה.

בבתי הכנסת של האשכנזים יושבים כל המתפללים בשורות שורות, כשפניהם לכיוון כותל המזרח וארון הקודש. אצל עדות המזרח ניתן למצוא גם מקומות ישיבה המסודרים בצורת 'ח' המקיפה את בימת הקריאה.

ארון ספרים

בכל בית כנסת נמצא ארון ספרים שבו ניתן למצוא את ספר התפילה - הלוא הוא ה"סִדּוּר", ובו אינדקס מפורט של התפילות עם מספרי העמודים שלהם.

בארון נמצא גם ה"חֻמָּשׁ" שיעזור לנו לעקוב אחר קריאת התורה, ובדרך כלל יהיו בארון גם ספרי קודש שונים עבור לימוד תורה.

קופת צדקה

בכל בית כנסת ישנה 'קֻפַּת צְדָקָה' בה נוהגים לתת מטבע/ות לצדקה לפני תפילות שחרית ומנחה ביום חול. הכסף שמצטבר בקופה יכול ללכת למטרות שונות: ההוצאות הרבות של בית הכנסת, משפחות נזקקות או ארגונים שונים.

ומה הדין בנוגע לקרוקס? התשובה מתוך החוברת: "מותר להתפלל עם כל סוגי הנעליים, אך עדיף ללבוש גם גרביים".