איסור לא תחנם מתחלק לארבעה איסורים שונים, אחד מהם הוא האיסור לתת להם חניה בקרקע, כלומר - אסור למכור להם בית בארץ ישראל. להשכיר כן, למכור לא.
בשלחן ערוך פסק בצורה ברורה: "אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל, אבל משכירין להם בתים, ולא שדות. ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות. ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו.".
כך שחברי הכנסת, שעומדים לאשר מכירת בתים של מנהל מקרקעי ישראל לאוכלוסיה מעורבת, שודאי יש בה גם רבים שאינם יהודים, מעודדים עד עושים בפועל איסורים מהתורה.
אז נכון, גם את גוש קטיף היה אסור לתת לגויים מאותה סיבה, וחברי הכנסת החרדים (ברובם) לא נאבקו בכל כוחותיהם נגד הפינוי, אבל מי שסרח פעם אחת - יסרח שוב?!?
אבל ננסה למצוא צדדי היתר.
קודם כל, יש הרבה פוסקים שהכריעו שאיסור מכירת הקרקעות היא רק לעובדי עבודה זרה. אם כך, יתכן בהחלט שמותר למכור בית לערבי. צריך רק לבדוק אם באמת אין עובדי עבודה זה בין כל רוכשי הבתים על פי החוק החדש. ההגיון מחייב שבכמות רבה כל כך של בני אדם יהיו גם עובדי עבודה זרה.
יש שיטות שאיסור נאמר רק על שבעת העמים שהיו בארץ בזמן שבני ישאל נכנסו אליה, ולפי זה באמת אין איסור. אבל זה היתר דחוק מאד, כי רוב הפוסקים, וכ הכריע בשולחן ערוך לא פסקו כמו השיטות הללו.
אבל יש צדדי היתר שאפשר להסתמך עליהם. יש פוסקים (כמו האדרת והגאון מקוטנא) שהתירו מכירת קרקעות לגוי לצורך היהודי; יש היתר נוסף למכור לגוי כשאין יהודי באותה העיר שיקנה (כ שבעיר ערבית לחלוטין יתכן שמותר); כאשר יש לגוי כבר קרקע אחרת, והיהודי שמוכר לו לא נותן לו את החניה הראשונה בקרקע בארץ ישראל.
ויש עוד סיבות רבות בספרי הפוסקים, שעל פיהם אפשר להקל למכור לגוי.
אלא מה?
עיקר הבעיה בהיתר המכירה בשמיטה, אותה פרשיה שמעודדת את הפילוג בין הציבור החרדי והציבור הדתי לאומי, היא מכירת הקרקעות לגויים. ולכן למרות שרוב הציבור החרדי נהנה ממכירת חמץ (ישיר או עקיף), עדיין נזהרים מהיתר מכירה.
החזון איש הכריע והקפיד מאד על כך, שלמרות כל ההתירים שהזכרנו למעלה, עדיין אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה.
אז מה יוצא לנו? יתכן שמותר למכור לגוי ויתכן שאסור, אבל אם אתם מתנגדים להיתר מכירה ותומכים בחוק הקרקעות - אתם סתם צבועים.